ביום השלישי לסדנה, הגענו למוזיאון בכדי להתרשם, ללמוד ולראות אודות האמנות העכשווית בישראל. לביקור, כל אחת מאיתנו התבקשה לבחור יצירת אמנות מתוך אוסף המוזיאון שנוגעת בסוגיית הזכרון ולבנות פעילות סביבה.
ניצן בחרה את יצירתה של סיגלית לנדאו גלד גדול (2002). ישבנו בכניסה למוזיאון ויצרנו בטכניקה דומה לזו בה השתמשה לנדאו: השתמשנו בעיתונים ובצבע אדום ויצרנו פירות מלאכותיים. את הפירות תלינו על עץ זית בערוגה שבכניסה למוזיאון. המראה של העץ עם הפירות המלאכותיים העלה שאלות: אילו פירות אנחנו מצמיחים מתוכנו? האם אנחנו משכיחים הפירות או דווקא מעניקים להם מעמד מכובד?
נכנסנו למוזיאון ועברנו בין יצירות מתקופות שונות. אחת מהמשמעותיות ביותר עבורי הוצגה לנו על ידי האוצרת עדי דהן. היצירה של יגאל תומרקין "הוא הלך בשדות" (1967) מעוררת ביקורת חריפה על החייל הישראלי, המוצג כגוייה מפורקת של מכונת הריגה. כקצינה חשתי גאווה וסלידה כאחת. היצירה טלטלה אותי.
שיאו של היום היה הביקור במעגל הסריגה של האמן גיל יפמן.
נכנסנו למין חלל, ספק סלון ביתי ספק גלריה — מלא בנשים חרוצות שיושבות וסורגות. כולן הגיעו לקחת חלק ביצירת "גדר חיה" פסל סרוג רחב יריעה שיוצג בתערוכת היחיד של יפמן. הן נענו להודעה בפייסבוק שהזמינה למוזיאון את המעוניינות. התנאי היחיד להשתתפות הוא ידע בסיסי בסריגת קרושה. לצד גיל הנחו את הסדנה נשות קוצ'ינטה. גיל שיתף אותנו במחשבותיו, ביצירותיו וברעיונותיו.
כשאני מדמיינת אמן, אני חושבת על אדם מרוחק ולא נגיש. אולם גיל עורר מיד תחושת נגישות, חביבות ושייכות. סרגנו וחשבנו על דרכנו הלאה, סיכמנו את הימים שחלפו והפנינו מבטנו לעתיד. החוויה במוזיאון הייתה שונה מכל סיור אחר שבו השתתפתי — דיבור בגובה העיניים, עיסוק ביצירות רלוונטיות ומעניינות, שילוב בין רגש לביקורת.
גיל יפמן ודב אור-נר, ספסל אלון גתה (2018). באדיבות האמנים. צילום: אלעד שריג
