דב אור-נר נולד בפריז בשנת 1927 ובמלחמת העולם השנייה הוברח יחד עם אחיו לדרום צרפת והוחבא במנזר קתולי. הוא ואחיו הצליחו לשרוד את המלחמה אך הוריהם נספו באושוויץ. אור-נר הצטרף לגרעין של תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", עלה לישראל בשנת 1953 והתיישב בקיבוץ חצור. עד היום הקיבוץ משמש לו כבית וגם בגיל 93 הוא אמן פורה המרבה לשתף פעולה עם אמנים צעירים וותיקים. אחד משיתופי הפעולה המרכזיים שלו בשנים האחרונות הוא עם האמן הצעיר גיל יפמן, שאימץ את אור-נר כמנטור. בתערוכה "קיבוץ בוכנוולד" מארח יפמן את אור-נר, שזכה בתואר "עמית כבוד" של מוזיאון תל אביב לאמנות לשנת 2018.
אור-נר הוא אמן רב תחומי בעל חשיבה פורצת דרך.
אור-נר נמנה עם אבות האמנות הקונספטואלית הישראלית בשנות השבעים. כיוצר הצליח לבסס דרך חשיבה חדשה המחברת בין אמנות, חברה ודמוקרטיה. הוא עוסק בעבודותיו בנושאים רבים ומגוונים: מיתוס ותרבות, אקולוגיה, אנרגיה סולארית, אמנות דואר ומיחזור, מוזיאון, מלחמה ושלום, חברה, אומדני מרחק וזמן, חפירה והטמנה באדמה ועוד.
אחד ממפעליו הגדולים הוא הקמת "מוזיאון המוזיאונים". זהו מוסד של אמן אחד, המערער על מוסד המוזיאון הרשמי והמקובע, ובוחן את גבולותיו. במסגרת פעילותו, הוא עורך פעילויות קונספטואליות שמתמקדות בנושאים של חברה, סביבה, היסטוריה ופוליטיקה. הוא מציע תפיסת מחשבה אמנותית חדשנית, לפיה האמנות אינה מתקיימת מתוך המציאות, אלא האמנות היא עצמה המציאות.
ברוח התקופה הפוסט-מודרנית, דב מציג בעבודותיו נקודת מבט ביקורתית ואלטרנטיבית על העולם. הוא מערער על האמנות המושגית הבריטית של שנות השישים, ומשתמש בסגנון אבסורדי ומרדני. הוא מבטא את הסתירות הקיימות במציאות, את ההרס והאסון בחברה ועוסק במתח התמידי שקיים בין קונפליקטים לבין היעדר היכולת למצוא פתרון הרמוני.
מתוך עבודותיו עולה מסר פוליטי אנטי- מלחמתי. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בפעולה האמנותית במרחב הציבורי "כלוב השלום", בה הוא כלא את עצמו בכלוב בצומת רחובות ראשי בתל אביב. בפעולה זו, לדבריו, הוא הציג באופן מטפורי את "השלום הכלוא".
ההיסטוריה משחקת תפקיד חשוב בעבודותיו. אור-נר אמנם לא עוסק בייצוג מפורש של ההיסטוריה, אך ההיסטוריה מטעינה את עבודותיו ברבדים ובמשמעויות. דוגמה לכך ניתן לראות בסדרת עבודות שלו העוסקות באופן עקיף בשואה. אחרי שהפך מברנרד ארנר (Erner) לדב אור-נר כשהיגר לישראל, המציא את עצמו מחדש בעשור השמיני לחייו כ'בד רנרוא' (Bad Renro), אמן ישראלי יליד שנות ה 70 שבורא דמות בעלת סממנים היטלריאניים. דמותו המשוכפלת של בד רנרוא, שבה נכרכים יחד האב הנרצח והיטלר, חשופה באנושיותה המגוחכת. דרך הדמות הבדויה אור-נר חושף ומקצין את הסתירות שבדמותו-הוא: קרבן וטובח, יהודי שנפשו טבועה במראות שתייה נוצריים, אמן מרכזי שלא הציג מעולם במוזיאון ויסד את 'המוזיאון של המוזיאונים'. הגדרות כמו אמנות קיבוץ, אמנות מושגית, אמנות אדמה או אמנות דואר אינן ממצות את יצירתו אור-נר, והוא אינו ניתן להגדרה מדיומאלית או דורית. אין גבול לאמצעים שמשמשים אותו (ציור, הדפס, פיסול, מיצב, מיצג, וידאו, אמנות באמצעות שליח, ועוד) ולשיתופי הפעולה שלו עם אמנים ממרחבים גאוגרפיים ותרבותיים מגוונים, מדורות שונים, מן המרכז ומן השוליים.
אור-נר משתמש בדמות של היטלר ומצייר אותו בצורה אקספרסיוניסטית ובמצבים מגוחכים, אך אנושיים. לפי דבריו, השימוש בדמותו של היטלר מהווה דרך התמודדות שלו עם חוייתו האכזרית מהשואה: "לא הצלחתי להתנגד לו בעבר ואני לא מצליח להיפטר ממנו גם בהווה, אני חי איתו והדרך היחידה לעשות את זה היא להפוך אותו לידיד. זו הדרך שלי להתמודד." עוד הוא מספר בראיון, על הצורך לבחון את דמותו של היטלר כאדם: "…הוא נכנס לתוכי ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני צריך לנסות ולהתקרב אליו ולבדוק אותו כבן אדם. אז התחלתי לצייר אותו כדמות מגוחכת באופן שאף אחד לא צייר אותו קודם. הרגשתי שהוא שואב אותי, שאני מתקרב אליו והיה לי ברור שעם כל מה שהוא עשה, וזה הכי גרוע, הוא בכל זאת היה בנאדם". אור-נר מדגיש כי היטלר לא הפך להיות ידיד שלו, והוא גם לעולם לא יוכל להפוך לכזה. כיוון שאין ביכולתו להוציא אותו מחייו, אור נר מציג את היטלר באופן שמאפשר לו לחיות אתו בדו- קיום: "היטלר לא הפך לידיד שלי, הוא לא יכול להפוך לכזה, אבל בכך שאני מציג את זה באופן שכזה, אני מאפשר לעצמי להמשיך לחיות אתו. אני לא יכול לזרוק אותו, אני לא יכול להוציא אותו ממני. הוא פה. איכשהו צריך למצוא דרך לקיים קוהביטציה, אז אני מצייר".
