התרבות הפוסט-מודרנית היא מגמה תרבותית, פילוסופית ואסתטית שפרצה בשנות ה-60 של המאה ה-20. היא מציעה התבוננות ספקנית וביקורתית. דרך תפיסה רב קולית, קרנבלית ופלורליסטית הפוסט-מודרני מבליט את ההבדלים והשוני בין זהויות, תרבויות ובני אדם. הפוסט-מודרניזם התפתח לאחר שתי מלחמות העולם, שהביאו איתן מימדי הרס שהאנושות עוד לא פגשה עד אז. מתוך כך התעורר, מצד אחד, צורך בשיקום ההריסות, ומצד שני פיתוח אסטרטגיות תפיסתיות חדשות שיחליפו את התפיסות המודרניות שהביאו לאותו הרס.
הפוסט-מודרניזם, שנוצר בעקבות משבר תרבותי, חושף את הפגמים והטעויות של התרבות המודרנית. הוא בוחן מחדש את ה"אמת" וה"מציאות", ומציע כי ההתייחסות לעולם היא סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבטו של הצופה. אין אמת אחת מוחלטת ואין מציאות אחת הומוגנית ומלוכדת.בעידן הפוסט-מודרני אנו עדים לתהליך של התרחקות מהאידיאולוגיה של אוטונומיה אמנותית. בעידן הפוסט-מודרני עולה צורך לרענן צורות ביטוי מיושנות ולהפיח בהן חיים. דבר זה הוביל אמנים לחפש קשרים חדשים בין האמנויות ולאתגר את הבידול ביניהן.
שילוב אמנויות מהסוג הזה נמצא למשל בשיתוף הפעולה של הכוריאוגרף מרס קנינגהם עם המלחין ג'ון קייג'. השניים פיתחו יצירות המתבססות על מקריות. דוגמה למקריות ניתן לראות ברצפים של קומבינציות ביצירה שסדרם נקבע באמצעות הטלת מטבע או שליפת פתק מכובע. הרקדנים יודעים את הקומבינציות המרכיבות את היצירה מראש, אך בכל הופעה הם מבצעים אותן בסדר שונה אותו הם מגרילים לפני כל הופעה. דרך נוספת בולטת של שימוש בשיטת המקריות נמצאת בשיתוף הפעולה ביצירותיו של קנינגהם בין האמנים השונים, כמו תפאורנים ומוסיקליים. ביצירותיו, כל אמן יצר באופן עצמאי לחלוטין, ללא קשר עם האמנים האחרים, והסתמך רק על מספר קביעות בסיסיות, כדוגמת אורך היצירה. תוצרי האמנים נפגשו בפעם הראשונה על הבמה ביצירתו "rainforest", התפאורן יצר תפאורה שכולה בנויה מכריות כסופות ממולאות בהליום. תנועת הרקדנים השפיע על הכריות וגרמה להן לנוע ממקום למקום בחלל באופן בלתי צפוי. הרקדנים נאלצו להסתדר עם חלל הבמה שהשתנה ללא הרף ללא כל הכנה מראש.
דוגמה למקריות ניתן לראות ברצפים של קומבינציות ביצירה שסדרם נקבע באמצעות הטלת מטבע או שליפת פתק מכובע.
אמנים בעידן הפוסט-מודרני מבליטים ביצירותיהם אי-התאמה בין משמעויות: המשמעות המתקבלת מאמנות אחת אינה תואמת את המשמעות המתקבלת מהאמנות השנייה. דוגמה לכך ניתן לראות ביצירה "וירוס" של הכוריאוגרף אוהד נהרין. נהרין משתמש בטקסט ממחזה אוסטרי בשם "העלבת הקהל" של פטר הנדקה. טקסט המחזה כולל קללות וכינויי גנאי המופנים כלפי הקהל היושב באולם, וברקע נהרין משלב מוסיקה מזרחית נעימה שהלחין המוסיקאי והיוצר חביב אללה ג'מאל. המוסיקה המזרחית אינה תואמת את רוח הקללות המוטחות בקהל.
מפגש כזה יוצר פער בהבנת היצירה, שמאתגר את הצופה וגורם לו לערער על המובן מאליו. הוא נקרע בין ניגודי המשמעויות של שני הטקסטים ונדרש ממנו מאמץ בכדי לגשר על אותו הפער. הצופה עובר תהליך פנימי, ובמהלכו הוא מגיע לתגלית או תובנה אינטואיטיבית, שלא ניתן להסבירה במונחים לוגיים של סיבתיות.
המפגש הנוצר בין האמנויות השונות בעידן הפוסט-מודרני מעביר את השליטה על פרשנות היצירה לצופה עצמו. לטענת רולאן בארת, העמדת שתי האמנויות בסמיכות, מבטלת את העדפת המחבר. היצירה זוכה לפירוש שאינו תלוי בדעותיו האישיות של המחבר, הרקע הביוגרפי שלו והתקופה בה הוא חי. בארת טוען שהיעלמות המחבר והחלפתו בצופה, פותחת בפני הצופה אין סוף אפשרויות של פרשנויות ואינה מגבילה אותו לפרשנות מסוימת. כל צופה מבין את היצירה ומפרש אותה בדרכו שלו על-פי ניסיון החיים שלו והתרבות שלו. בארת היה חוקר ומבקר תרבות ותאורטיקן חברתי, שהשתייך לזרם הפוסט-סטרוקטוליסטי, שהביא עימו תפיסה חדשה, לפיה העולם מתגלה כטקסט בעל משמעויות נסתרות, וקיים בו הרבה מעבר למשמעויות הגלויות לנו.
בארת טוען שהיעלמות המחבר, פותחת בפני הצופה אין סוף אפשרויות של פרשנויות ואינה מגבילה אותו לפרשנות מסוימת. כל צופה מבין את היצירה ומפרש אותה בדרכו שלו על- פי ניסיון החיים שלו והתרבות שלו.
מישל פוקו תומך בטענתו של בארת, ומוסיף שמרגע שהיצירה יצאה לאוויר העולם, האמן כבר אינו רלוונטי ביחס אליה. היצירה עומדת בפני עצמה, ללא קשר למי שיצר אותה. פרשנותה עוברת לידי הצופה, ללא שליטתו של האמן. מישל פוקו היה פילוסוף צרפתי, הוגה ואיש רוח. נמנה בין האנשים החשובים והמשפיעים ביותר באסכולת הפוסט- סטרוקטורליזם ובמדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. בעבודותיו השפיעה על מגוון רחב של תחומי ידע וניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, על מנת ליצור תחום מחקר חדש בשם היסטוריה של מערכות חשיבה.
אין אמת אחת מוחלטת ואין מציאות אחת הומוגנית ומלוכדת. בעידן הפוסט-מודרני אנו עדים לתהליך של התרחקות מהאידיאולוגיה של אוטונומיה אמנותית. עולה צורך לרענן צורות ביטוי מיושנות ולהפיח בהן חיים.
בתפיסה הפוסט-מודרנית האמן נאלץ לוותר על פרשנות חד משמעית והצופה קובע את המשמעות והפירוש של היצירה. לפי בארת' "הקורא הוא אותו מרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה הכתיבה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד״.
