לפי אמנת הפליטים, פליט הוא אדם שיש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על רקע גזע, דת, לאום השקפה פוליטית או השתייכות לחברה מסוימת. כששאלנו סטודנטיות וסטודנטים במכללת סמינר הקיבוצים איך הם מגדירים פליט, קיבלנו תשובות מגוונות. פליטים ופליטות הם נושא שנוי במחלוקת בישראל של 2018. חלק מהסטודנטיות טענו שהפליטים הם נטל על החברה, ואילו אחרות אמרו שבתור בנות לפליטות, אנו מחויבות מבחינה מוסרית כלפי פליטים בישראל.
כשהגיעו הפליטים ניצולי השואה לישראל הם הושתקו. אנחנו גדלנו בתרבות שבה עדויות של ניצולי שואה הם חלק בלתי נפרד מהזיכרון הלאומי. המחשבה שעד לפני זמן לא רב עדויות כאלה הושתקו אינה מתקבלת על הדעת. האם הפליטים בישראל היום אינם סובלים מהשתקה? מעבר לשיח החשוב על מעמדם ועל זכויותיהם, אמנות מבקשת לתת במה לטראומות ולמשמעות ההתמודדות היומיומית עימן, ולעורר את הצופים למחשבה ולפעולה.
גיליון זה עוסק בפליטות כפי שהיא מיוצגת דרך אמנות.
במרכז הגיליון עומדת תערוכתו של גיל יפמן "קיבוץ בוכוונלד" במוזיאון תל אביב לאמנות, שנפתחת עם פרסום הגיליון. סביב תערוכה זו ערכנו סדנת אמנות בהנחיית ד"ר לילך ניישטט בורנשטיין, שחשפה בפנינו את הקשר בין זיכרון, היסטוריה ואמנות, כפי שהם באים לביטוי בפרשיית קיבוץ בוכנוולד ובתערוכה של יפמן.
בתערוכה מארח יפמן את האמן הוותיק דב אור-נר ואת קולקטיב קוצ'ינטה. התערוכה מעוררת מחשבה ביקורתית על סוגיית הפליטות. ומציגה זה לצד זה פליטים יהודיים ניצולי שואה, פליטות מאפריקה בישראל היום, ופליטים בעולם בכלל. היצירה "גדר חיה" בתערוכה נסרגה בשיתוף ארגון קוצ'ינטה והקהל. שיתוף הצופים באופן אקטיבי בתהליך היצירה קירב אותם אל הנושא ואל הפנים שמאחורי המושג "פליט".
בפתח הגיליון מוצגים האמנים גיל יפמן ודב אור-נר. בהמשך מוצג ארגון קוצ'ינטה, קולקטיב של נשים אפריקאיות אשר הגיעו לארץ דרך סיני. רובן אימהות חד הוריות שצריכות לפרנס את ילדיהן. הקולקטיב מספק להן הזדמנות להתפרנס בכבוד דרך מכירת סלים ושטיחים יפהפיים שהן סורגות.
בעידן הפוסט-מודרני הצופה הוא זה הקובע את משמעות היצירה. מור בירגר מציגה בכתבתה את הרקע האידאולוגי של המחשבה הפוסט מודרנית. האמנית זויה צ'רקסקי שחוותה בעצמה עקירה מן המולדת, פועלת בתרבות הישראלית הפוסט-מודרנית. מאיה רונן מציגה בכתבתה רשמים מהביקור בתערוכתה "ילדות סובייטית" בגלריית רוזנפלד (אוקטובר 2018). את הגיליון חותמים הרשמים והחוויות של צוות המערכת מסדנת האמנות.
גיליון זה מבקש להציג את האנשים חסרי הפנים שקולם לא נשמע, ולעורר אותנו מתוך האדישות בה שקענו. מתי ביקשנו לשמוע את סיפור החיים שלהם ולנסות להבין מה מתחולל בנפשם? האם שכחנו את אבותינו הפליטים וכחברה נהיינו כה אדישים לכאב של האחר שהפסקנו לראות אותו ולהתעניין בו?
