ארגון קוצ'ינטה אשר הוקם בשנת 2011, הינו קולקטיב של מבקשות מקלט שהגיעו לישראל מאפריקה. משמעות שם הארגון היא "סריגה במסרגה אחת". הארגון עוזר למבקשות המקלט להתקיים ולפרנס את משפחותיהן, ובנוסף למצוא תמיכה במציאות החיים הקשה.
הקולקטיב הוקם על ידי ד"ר דידי מימון־קהן, פסיכולוגית קלינית, שחקרה את ההשפעה של אונס והתעללות מינית על מבקשות מקלט מאריתריאה. אל דידי הצטרפה האחות עזיזה קידאנה, נזירה אריתראית שגבתה עד כה כ–1,500 עדויות של קורבנות מחנות העינויים בסיני ובכך עזרה להעלאת המודעות לעינויים שעברו מבקשות המקלט.
השנה הייתי אמורה לנסוע לסיני, ממש לפני תחילת שנת הלימודים רציתי להצטרף לאלה שהחליפו את הטיסה ליוון בנסיעה לסיני. בעיני רוחי ראיתי את סיני כמקום פסטורלי, בט ניתן לברוח מחיי היום יום הסואנים ולהירגע. לא תיארתי לעצמי שיש נשים בישראל שסיני היא המקום הנורא ביותר בעולם עבורן. גן העדן הפסטורלי שדמיינתי היה גיהינום לנשות קוצ'ינטה ולרבות אחרות. בדרך למפגש חששתי ממה שאשמע. המילה "פליט" טומנת משמעויות מאיימות. בחדר בו יש שלושים אנשים ימצאו לפחות חמישים הגדרות שונות לגבי מי הוא פליט ומהו מקומו בחברה. לא הכרתי את קוצ'ינטה קודם ולא ידעתי למה לצפות ואיך יתפתח היום. המחשבה על ארגון של פליטות גרמה לי לדמיין עצב וכאב ולא את שמחת החיים של הנשים ועשייה מתמדת.
הגענו אל בית קוצינטה בשעת בוקר. המקום נמצא בקומה השנייה של בניין תעשייה בדרום העיר. בכניסה לחדר רחב הידיים מוצגים סלים בגדלים שונים מרהיבים בססגוניותם. פופים גדולים מונחים על הרצפה והמקום כולו משקף את עשייתן של הנשים. על כיסאות עם מושבים סרוגים, מונחות סלסילות קטנות שבחלקן עציצים. נשים ישבו וסרגו בקצב מסחרר תוך כדי שיחה.
צילום: מרים אשר
האווירה בקוצינטה היא נינוחה. ניתן לראות שהנשים מרגישות בבית. הן נכנסות עם חיוך, חלקן מלוות בילדים קטנים. את היום התחלנו בקפה מסורתי בו כיבדו אותנו. רות הרכזת הפגישה אותנו עם אחת הנשים, שסיפרה לנו על מסעה המייסר לישראל. וחיכינו לפגוש את הנזירה עזיזה שראיינה את אחת הנשים. הנשים בארגון הן פליטות, רובן מאריתריאה אשר ברחו משעבוד, עינויים וסכנת מוות במולדתן. הן יצאו לדרך בתקווה לחיים טובים יותר, אך בהמשך מצאו עצמן כלואות במחנה עינויים בסיני.
צילום: מרים אשר
בעדות המזעזעת ששמענו, המבריחים הבדואים גבו מהנמלטים כסף רב, כלאו ועינו אותם בסיני תוך ניסיון לסחוט תשלום נוסף. במחנות עברו הפליטים עינויים נוראיים ואונס. לחלקן התמזל המזל ומשפחותיהן הצליחו להשיג את הסכום הדרוש כדי לשחררן לישראל. אבל לחלקן אין את המשאבים הנדרשים והן עוברות עינויים לאורך חודשים ארוכים ונרצחות. מי שלא יכולה לשלם את הכופר תמות בשבי. אם לאחר עינויים ממושכים ואם מרעב וצמא. גם הנשים המשוחררות לא יוצאות מהמחנה ללא פגע. מלבד הפגיעות והצלקות הפיזיות, הנשים הללו עוברות טראומה נפשית אשר מלווה אותן כל ימי חייהן. רבות מהנשים אשר נאנסות מגיעות לארץ ישראל בהריון או אפילו עם ילד.
לאחר ראיון ראשוני עם הנזירה עזיזה, מבקשות המקלט המגיעות לארגון עוברות הדרכה על ידי חברה ותיקה בארגון. הנשים מלמדות אחת את השנייה איך לסרוג. כל אחת מהן מקבלת תשלום עבור פריט שנקנה, או עבור הדרכה, כגון זו שאנו זכינו להשתתף בה. בסדנה בקוצינטה למדנו איך לסרוג סלסלה קטנה, ובהמשך נהנינו מארוחה טבעונית אריתראית, שאכלנו יחד איתן. קולקטיב קוצ'ינטה עוזר לנשים להתפרנס, נותן להן כלים להתמודד עם הטראומה, ומספק להן בית חם. הוא גם מאפשר לציבור הישראלי להתוודע מקרוב לנשים הללו ולשאוב מהן תקווה.
גיל יפמן, שיתופי פעולה (2017). באדיבות האמן. צילום: רונה יפמן