ביום השני של הסדנה הגענו לארגון קוצ'ינטה בדרום תל אביב. הכניסה לחלל הצבעוני, אותו קישטו עשרות כדים סרוגים בשלל צבעים, העניק שמחה וקלילות למקום הנושא בתוכו טראומה ועצב. העיניים קלטו מספר נשים אפריקאיות המעבירות סדנת סריגה סביב שולחן האוכל, ולצידן השאר בהכנות לארוחת צהריים. עשן מהול בניחוח של קפה שחור אפף את החדר, והזמין ישיבה במעין פטיו בחלקו האחורי של החלל. לבושן של הנשים, הדיבור, והמאכלים המסורתיים, מאפשרים להן ולכל אחד שנכנס חום ואווירה ביתית.
התוודענו לתהליך ההקמה של הארגון, ולסיפורה האישי של עדן. סיפור מצמרר טעון בפחד, מוטיבציה וניפוץ התקווה לאחר ההגעה לארץ ישראל. הסיפור אינו פשוט להאזנה, ודרש כוחות רגשיים לנסות להכיל את סיפורה של אותה האישה, ותוך כדי להבין כי ישנם עוד מאות סיפורים של פליטים נוספים.
המפגש עם נשות קוצ'ינטה היה יוצא דופן. חוויה ייחודית שנתנה לי את ההזדמנות להיחשף ולשמוע על מצוקתן וקשייהן של הפליטות בישראל.
כחלק ממקור הפרנסה שמצאו מארגני הארגון כיעיל, עברנו סדנת סריגה מזורזת על ידי מספר נשים אפריקאיות מקסימות. מעולם לא סרגתי, ומעולם לא שיערתי שמדובר בעבודה הדורשת פיזיות ומיומנות רבה. עדן דיברה איתי בעברית בסיסית המלווה בחיוך תמידי ופרגון. בצחוק וסבלנות מרובה היא הצליחה לאחר שעה לגרום לי לסרוג מספר שורות איכותיות בהצלחה! זוהי עבודה פיזית לא פשוטה, שלאחריה שרירי יד ימין רעדו ואצבעות יד שמאל התעייפו, אך התוצאה הייתה שווה- כד אדום יפיפה ומרשים שנוצר משיתוף הפעולה שלי עם עדן.
צילום: לילך ניישטט בורנשטיין
