דולב פרנקל, סמינר הקיבוצים, תיכון בן גוריון פ"ת
הסטאז', שלב ההתמחות, הינו השלב הקריטי והאחרון במסע לימודי התואר. ההתמחות בהוראה (סטאז') מתבצעת בשנת העבודה הראשונה במערכת החינוך, והיא חובה על כל בוגרי המסלולים ללימודי תעודת הוראה. ניתן להשתלב בהתמחות החל משנת הלימודים האחרונה לתואר ולתעודת ההוראה. אבל איך משיגים את הסטאז' הזה? מה קורה בתקופה הזאת? ועוד מגוון רחב של שאלות בפרק השני של "הצלצול הוא בשבילנו".

אז עשיתם את הבחירה הגורלית והחלטתם ללכת ללמוד הוראה. השלמתם שלוש שנים או ארבע שנים וכעת אתם צריכים לעבור שנת סטאז'. כן, כמו של הרופאים.

איך משיגים את הסטאז' הזה? מה קורה בתקופה המוזרה הזאת? ואיך זה ישפיע על המשך הקריירה המקצועית שלנו?

שלום קוראים, קוראות, מאזינים ומאזינות אתם על "הצלצול הוא בשבילנו" הפודקאסט למורים החדשים. והיום בפרק השני והמרגש שלנו – נדבר על "הסטאז'", שלב ההתמחות והכניסה להוראה שמלחיץ רבים מאיתנו. ויש לציין שבצדק מוחלט.

אחרי שלוש שנים ארוכות ומתישות של לימודי הוראה ותקשורת, הגיעה השנה הרביעית והרגע לו חיכיתי – הסטאז'. הרגשתי כי סוף סוף, יגיע לידי ביטוי מה שלמדתי והתכוננתי עבורו ברמה הכי מעשית שאפשר. כבר בשנה השלישית טיפטפתי בלי סוף לתיכון בן גוריון (בו למדתי בעצמי כתלמיד) שאני עוד אחזור בתור מורה. בסופו של יום, העבודה הזו השתלמה כאשר קיבלו אותי לשנת הסטאז' בזרועות פתוחות ואמונה שלמה.

ההתחלה הייתה קשה ומאתגרת. ההשלמה המרה הגיעה מהר – אני לא באמת מוכן. כל כך הרבה דברים שצריך לשים אליהם לב, הכנת שיעורים שלא מתבצעת במציאות, לו"ז לימודים צפוף בטירוף ובעיקר המון רעש שמחזיר אותך בבת אחת לתבנית המורתית המסורתית והמעצבנת.

בשבוע הראשון לשנת הלימודים, יצאתי משיעור בחטיבת הביניים עם הלשון בחוץ. אני זוכר את התסכול והאנרגיות השליליות שפשוט דיכאו אותי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות שהרי מדובר רק בשבוע הראשון (!) של הלימודים. וכך כתבתי אי אז:

#יומן_חינוך (6, ספטמבר, 2017) לא רוצה להיות המורה הזה. הקשוח, הצורח, הדורש שקט וכבוד ומשמעת. הזה שאוסר על תלמידים לאכול או לשתות או לצאת לשטוף פנים או מפריד במקומות הישיבה ורושם הערות והפרעות. לא רוצה להיות המורה הזה שמשליט טרור במקום רצון ללמוד ולהרחיב אופקים. רוצה להיות שם בשבילם, לעבור עם בני הנוער תהליך, לגרום להם לחשוב שהמערכת יכולה להיות אחרת, כיפית, מעשירה… גם אם רק לשעה וחצי בשבוע. והנה אני, מגיע עם החיוך והלהבה והרעיונות לפעילויות ושיעורים, עם וותק של שנים בהדרכה ועם מלאי של סרטונים מעוררי השראה,כלים ובטחון שאני כעת מתקן עולם – הנה אני, ואף אחד לא שם עליי.

עשרים דקות חולפות ואפילו את שמי אני לא מצליח להציג כמו שצריך. "קהל קשוח" אני אומר לעצמי בלב ומנסה לאלתר פעילות אחר פעילות. מנסה לבוא בטוב ולשמור על רוגע, משתדל להשתיק ולכבד. אבל הנה עוד צחוק, עוד רחשים מימין, אח"כ גם משמאל, עוד צעקה, עוד אחד קם, עוד אחת רוצה לצאת לשתות, עד שלפתע אני פשוט לא מצליח לשמור יותר על פאסון וזה יוצא ממני – לפתע אני דורש משמעת, רוצה שקט וכבוד, רושם עוד הערה ביומן, מוציא אחד להירגע בחוץ, מפריד במקומות, צועק. פתאום אני המורה שאני לא רוצה להיות.

אחרי סט של צעקות ואף התערבות של מורה מזדמנת מהמסדרון השתררה לה דממת מבוכה דקה. "תראו" פניתי אליהם בקול חלש "כשהייתי בבית ספר, שנאתי יותר מדי רגעים. כל הכיתות המרובעות, הצעקות האלה, ההרשמות, הדרמה, זה תמיד הרגיש לי מיותר. בחרתי להיות מורה בשביל להוכיח לכם וגם קצת לעצמי שאפשר לעשות חינוך אחרת. שאפשר להינות מללמוד. היום זכיתי להיות כל מה שכל כך לא אהבתי בזמן שהייתי תלמיד. אבל כנראה שלפעמים אין ברירה." לאט לאט עלו המבטים המבויישים מרצפת החדר אל עבר פניי "אני פה כי אני מאמין בכם. באמת. לפני שבכלל הכרנו. אני פה כי אני יודע שאנחנו יכולים לעשות דברים גדולים. כל מה שאני מבקש זו הזדמנות ללמד אתכם. וכדי שזה יקרה אנחנו חייבים לשתף פעולה."

סיימנו בחיוך ובהבטחה לפתיחת דף חדש במפגש הבא ואני קיבלתי סטירה ראשונה שבשביל לשנות באמת חייבים לדעת למצוא איזון. בין הקשיחות לרוך, בין הצחוק לרצינות, בין כבוד לבין זלזול ובעיקר בין הלב שלי אל הלב שלהם. זה היה שיעור לא קל, אבל מגניב שגם בתור "מורה" אפשר ללמוד דבר או שניים. עד שאהיה המורה שאני רוצה להיות.

בפרק הזה דיברתי עם דפנה המר, ראש היחידה והכניסה להוראה במכללת סמינר הקיבוצים (לשעבר) שסיפרה לי מהו הסטאז' ומה צריך שיהיה בו. דפנה מספרת לי על תכניות השמה חדשות שעובדים עליהן במרץ ועל הרצון לשפר את תנאי הכניסה של עובדי ההוראה החדשים והליווי שלהם. המכללה מודעת היטב לקשיים של מערכת החינוך ולכל המתלווה לכך בקרב עובדי הוראה חדשים ונדמה כי נעשים מהלכים משמעותיים בדרך להדבק הפערים.

יש תחושה רווחת בקרב חבריי הסטודנטים ועובדי ההוראה החדשים שהכניסה למערכת תופסת אותם לא מוכנים בכלל. בפרק הבא כבר נדבר על השנה הראשונה בהוראה ובפחדים המתלווים לכך, אך בנתיים הנה כמה טיפים מנצחים לשנת הסטאז':

  • 8 שעות פרונטליות בתקן: זהו התנאי הבסיסי לכך שתעברו את הסטאז'. 8 שעות פרונטליות בתקן. לא אפקטיביות, לא שהייה – בתקן! אל השעות הללו בדר"כ יתלוו שעות פרטניות ושהייה (שגם עליהן ישלמו לכם כמובן), שימו לב עם מנהל\ת בית הספר הספר שהדבר אכן מסודר.
  • ליווי צמוד: בשנת הסטאז' תצטרכו לדאוג למורה מלווה מטעם בית הספר (שמתוגמל ממשרד החינוך, אגב) שיצפה בכם כארבע פעמים, מנחה פדגוגי מטעם בית הספר שיצפה בכם כפעמיים ומנהל\ת בית הספר שימלאו צפייה אחת בכם בזמן שיעור.
  • סדר בחדר: תדאגו לשמור את כל הטפסים שאתם מקבלים במקום מסודר ותנסו להבין כמה שיותר את התלושים. יכולים להעזר במורים וותיקים או ביועצים פיננסיים מטעם הארגונים השונים ששומרים על זכויותנו.
  • תבואו ללמוד: זה נכון שאנחנו לא תמיד מגיעים מוכנים לעבודה מסוג שכזה – אבל באמת שאיך אפשר? אז תגיעו עם רצון אמיתי ללמוד ולהקשיב לתלמידים. תהיו אתם.

 

מאז תחילת השנה, עברו קצת מים בנהר והשנה הייתה אחת מהמהירות והמשמעותיות שידעתי בחיי הקצרים. השקט חזר לכיתות וניצוץ של סקרנות וידע נדלק לא פעם במגוון כיתותיי. למדתי שאין דרך אחת ללמד ולצערי הרב, מה שנלמד במכללה לא תמיד תואם את השטח – המשתנה, הדינמי, התוסס, המטורף. צריך לקפוץ למים ולהגיע עם חיוך גדול ואהבה לאדם, לאסוף את עצמך שוב ושוב וללמוד המון. ובעיקר הבנתי שזה אני שאני שם יכול להשפיע מאוד ושמדובר בתהליך ארוך שרק מתחיל.

עד כאן הפרק השני של "הצלצול הוא בשבילנו". רוצים לשתף אותנו בחוויות משנתכם הראשונה במערכת החינוך? לא הבנתם דברים על הסטאז'? יכולים לפנות אלינו וננסה לעזור ככל שניתן. 

 

בסוף השנה הראשונה, עם כיתת יב' הראשונה שהגשתי לבגרות. הם נכנסו ללב ולא ייצאו משם.