הצלצול הוא בשבילנו | פרק 3: שלום שנה א'

הרגע הגדול לפתע הגיע והנה אתם – פוסעים לכיתה כמורים מן המניין. איך מסדירים נשימה? מה עובר לתלמידים בראש? ומה עושים עם עצמנו עכשיו?

אז כן. דרמה בצד לרגע, שלום מאזינים ומאזינות אתם על "הצלצול הוא בשבילנו" הפודקאסט למורים החדשים. ולאחר שבפרקים הקודמים עסקנו במערכת החינוך ובפרקטיקות של הסטאז', בנינו את הבסיס לרגע החשוב מכל – השנה הראשונה בהוראה.

אין זה סוד כי השנים הראשונות בהוראה הן הקריטיות ביותר עבור עובדי המקצוע הזה. מחסור רב במורים ונשירה שהולכת וגדלה מראים עד כמה מצבה של מערכת החינוך בעייתי כשזה נוגע לעובדי הוראה חדשים. על הקשיים יכולים כולם להצביע – כיתות גדולות מדי, משכורת נמוכה מדי, בעיות של התנהגות (גם מצד ההורים) וקליטה לא נכונה של עובדים חדשים אלו רק חלק מסל הסיבות הרב שיש למקצוע הזה להציע.

בפרק הזה נשמע המון קולות מהשטח של מורים חדשים ונרגשים ואת קולו של פרופסור יזהר אופלטקה ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת ת"א, שחתום על אין ספור מאמרים ומחקרים הקשורים במורים חדשים.

השנה הראשונה כסטאז'ר הייתה מרגשת ומלאה מאוד, אבל חיכיתי בקוצר רוח לשנתי הראשונה כמורה מן המניין. את השנה הזו (השנייה במערכת) פתחתי כמחנך כיתה י' וכרכז חינוך חברתי של השכבה ופתאום המערכת נראית עמוסה יותר, אך בעיקר בעלת הרבה יותר הזדמנויות להשפיע ולשנות.

וכך כתבתי ב-#יומן_חינוך שלי בראשון בספטמבר האחרון.

מחר אפתח את שנתי הראשונה כמחנך ואני מתרגש כאחרון תלמידיי שיתחילו את כיתה י', יחד איתי.

מהרגע בו החלטתי שאהיה מורה, ידעתי כי אחנך. משהו באפשרות להוביל קבוצת בני נוער, באחת מהתקופות הכי משמעותיות של חייהם, פשוט מרגשת אותי.

את החששות וההתרגשות אני מחבק באהבה גדולה ופשוט יודע שזה הולך להיות מהפרקים המשמעותיים בחיי. אני יודע את זה כי אני מרגיש מוכן. אחרי שנים בבלתי פורמלי ואינספור תהליכים של בני נוער מדהימים שחיספסו אותי ועזרו לי לגלות את הכוחות שלי, אחרי יותר מדי זמן מבוזבז בלימודי הוראה שלימדו אותי בעיקר איך לא להיות מורה ואחרי שהגשמתי כבר כמה חלומות שהוכיחו לי ששווה לחלום בקול רם אבל שווה הרבה יותר להגשים אותם – אני מוכן להיות מחנך.

כל "החופש הגדול" אני על קוצים. מחכה בקוצר רוח לפתוח את השנה ולהכיר את הפרצופים שאני יודע מראש שישנו לי את החיים. ופתאום זה כל כך קרוב והבטן מתהפכת מתחושות. מה הם יחשבו עליי? האם נצליח להתחבר? לאן המסע הזה יוביל? מה נצליח ליצור יחד?

מחר אכנס לכיתה ואכריז בהתרגשות בפני 38 (!!) תלמידים: "שלום י'2, אני דולב. המחנך שלכם. ברוכים הבאים הביתה." והם מאותו הרגע יהיו שלי ואני – שלהם.

שנה טובה ובהצלחה לכל חבריי המורים, לתלמידים המהממים ולהוריהם הנרגשים. ובעיקר ל-י'2 בתיכון בן גוריון. הכיתה שלי. אמאל'ה.

במיוחד לבחור כמוני – שנראה צעיר כאחרון תלמידי התיכון, הכניסה אל הכיתות והעיסוק בחינוך ילדים הוא אתגר שקשה להסביר. המערכת מסועפת ומלאה במשימות ופרטים קטנים שצריך לשים לב אליהם ואני צריך לנסות להתאים את עצמי ולהיות עצמי בו זמנית. זה לא קל. ולחשוב שזה מה שעובר בראשם של לא מעט מורים.

פרופסור יזהר אופלטקה מספר עד כמה קשה מקצוע ההוראה: "זה אולי מהמקצועות הבודדים שבהם אתה לגמרי לבד" ועל כך שעל מורים חדשים פשוט לקפוץ ראש לבריכה מבלי לדעת מה יש בתוכה או מה העומק שלה. אותה "בדידות מקצועית" מבריחה לא מעט עובדי הוראה חדשים ובצדק.

מהצד השני של המטבע, ברגע ששאלתי את יזהר על ימיו הראשונים כמורה הוא מספר בהתרגשות אין קץ איך הימים הראשונים כמורה עיצבו את דמותו ואת הקריירה שלו. כמו רב האנשים שראיינתי ועוסקים בהוראה, הוא הסכים שאין התרגשות גדולה מעבודת ההוראה.

נדמה כי למרות שכל מורה חדש לוקח את התקופה הזו אחרת, ישנם המון מאפיינים דומים להתמודדות שלנו בתקופה הזאת. התרגשות, טעויות, פחד, חרדות והמון סיפוק הם חלק מרשימת המכולת ברגשותיהם של המורים החדשים. תשובה חד משמעית לגבי צליחת השנים הללו – אין בידיי. אבל מה שנותר לי להמליץ לכם, זה לקחת את השנים הראשונות באהבה גדולה, באורח רוח ועם הרבה אוויר בריאות. למרות שזה נשמע דרמטי, זה מאוד נכון להגיד שהשנים האלה יקבעו מה יהיה – או לא יהיה – בהמשך.

עד כאן הפרק השלישי של "הצלצול הוא בשבילנו". רוצים לשתף בסיפורים משלכם? צריכים עזרה בתחום? שלחו הודעה ונשמח להיות לכם לעזר. בפעם הבאה, נדבר על הפחדים הכרוכים בעבודת ההוראה. אבל לפני שאתם כוססים ציפורניים ומתחבאים מתחת למיטה, שיהיה יום נהדר.