מוחמד, בן 17 מעכו.
מגיל 6 יש לו מסורת- בכל יום אחרי הצהריים ,הוא מגיע לצוק ליד ביתו וקופץ.
כששאלתי אותו אם הוא לא מפחד להתרסק ולמות- הןא ענה שלא, שהוא מפחד מהיום שיפסיק
לקפוץ.
הוא לא עוצר לרגע, ועושה תור- תור עם חברו חסן.
פעם סלטה קדימה, ופעם אחורה, ואז הוא מטפס במעלה הצוק התלול כדי לקפוץ שוב, ושוב ושוב.
עד שהוא מתעייף, ועוצר להפסקת סיגריה.
עבור מוחמד זו השגרה הכי שגרתית בעולם, אבל עבור שאר האנשים, ועוברי האורח זה מחזה חד
פעמי.
כולם עוצרים להביט מהצד במחזה של הילד שקופץ ללא פחד מהצוק המפלצתי.
הוא מספר שהוא כבר רגיל לזה, כולם תמיד עוצרים לצלם, ומתפעלים ממנו, והוא לא מבין על מה כל
המהומה. זו שגרה, זה כמו שאנחנו קמים בבוקר ומצחצחים שיניים.
בשבילו – זו השגרה הכי שגרתית בעולם. בשבילי- זה רגע שבו אני מפסיקה לנשום לכמה שניות.
