בגיל 17, החליט מנחם אסטריק לעזוב את העולם החרדי. בעקבות זאת, הוריו ניתקו עמו את הקשר וכבר בגיל צעיר נאלץ להתמודד עם המצב שהוא לבד בעולם.

"לחיות בתחושה שבכלל לא משנה אם אחיה או אמות, זה הרי לא ישנה לאף אחד"

בגיל 18, מנחם נחוש להתגייס לצבא, הוא עולה על מדים ומגיע לטירונות, חייל טירון לא רק בצבא אלא גם בחיים. מתחיל ללמוד, לחקור, להשתלב בחיים החדשים הניצבים לפניו. הוא התגייס לצה"ל ושירת שש וחצי שנים, מתוכן שלוש וחצי בקבע.
הרגע הקשה ביותר עבורו בצבא הכה בו כבר בתחילת השירות: "כשהמשקית ת"ש ביקשה ממני איש משפחה למקרה חרום, לא ידעתי את מי לתת להם, זה בדיוק המקום שאני נמצא בו. לחיות בתחושה שבכלל לא משנה אם אחיה או אמות, זה הרי לא ישנה לאף אחד."

כשיצא אל העולם עם שחרורו מצה"ל, גילה קשיים גדולים עוד יותר הניצבים בפניו. חבריו, התלבטו לאן לטוס אחרי הצבא והוא התלבט באיזה מוסד להשלים בגרויות וחומר בסיסי מבית הספר היסודי. "ברור שאם הייתי נשאר חרדי זה היה הרבה יותר פשוט" הוא מסביר. "יש את ההכוונה והסיוע שבחורי ישיבה מקבלים אבל החוזרים בשאלה, בגלל שעזבנו את הישיבה, אנחנו לא זכאים לכול התנאים הללו".

"אלף פסיכולוגים לא יצליחו לרפא את הגעגוע הזה"

קשה שלא להבחין בקושי עמו מתמודד מנחם, גם עשור אחרי היציאה בשאלה. המשפחה, שמהווה עוגן מרכזי בחיים שלו , כבר לא נמצאת בחייו. "משפחה זה הכל, אי אפשר להסביר את זה. למרות שיש משפחה מאמצת שתנסה להחליף ותעשה את כל המאמצים לתת לי להרגיש בית אבל היא לא תהיה שם באמת, אין מה לעשות. יש רגעים של חולשה, רגעים של קושי, כמו לכל אחד בחיים וגעגוע למשפחה זה לא משהו שעובר: "אלף פסיכולוגים לא יצליחו לרפא את הגעגוע הזה."
לפני שבע שנים שכל מנחם את אמו אשר נפטרה ממחלת הסרטן. את הרגע הזה הוא לא ישכח "קיבלתי שיחת טלפון מאחי אחרי שלא דיברנו זמן רב". מנחם הבין שמשהו לא טוב קרה, מן תחושה לא נעימה שעטפה את גופו, "ידעתי שמשהו קרה, הוא אמר לי להגיע מהר כי אימא שלי מרגישה לא טוב", הוא מיד התייצב ליד מיטתה, האם נפטרה ואת שמו של מנחם היא קראה במילתה האחרונה. בימי השבעה, הרגיש נטע זר בביתו. כמעט ולא התייחסו לקיומו. בתום השבעה, ביקש האב שיארוז את חפציו ויעזוב את הבית שוב.
כשמחייגים לטלפון של מנחם, באופן אירוני צליל ההמתנה הוא "ילד של אבא"- ששר הזמר מוקי. שיותר אנקדוטות לגבי כולן, יותר מבהירות ניסינו לברר מה הרקע לבחירת השיר: "אתה רוצה לחזור להיות ילד של אבא". "אני בשונה מהרוב, לא אצליח להתקשר ולהגיד דברים שהם רוטיניים. לספר למשפחה סתם ככה, מה עובר עליי או אם עברתי את המבחן. זה לא שאני לא רוצה, אלא כי אני מבין שאני נמצא בנק' מצב שבה זה לא יקרה".
עצוב לשמוע דברים כה קשים מאדם כה צעיר. "זה עצוב אבל בסוף כל אחד עושה את הבחירות שלו, ואני לא יכול לחנך את המשפחה שלי אחרת. לכל אחד יש את המשברים שלו. זה מה שבונה אותי, מלמד ומחשל אותי בסופו של דבר. העובדה שבעל כורחי הפכתי לאדם עצמאי שצריך לדאוג לעצמו חישלה מצד אחד כי עברתי דרך לא פשוטה, ימים של בדידות והסתגלות למצבים ואנשים שונים אך מצד שני זה עזר לי להיות מי שאני היום, אני משיג את המטרות שלי לאט לאט וזה נותן את האמונה והכוח שלהם אני זקוק". לא תמיד אני מאמין שאני יכול אבל עם הדרך אתה לומד על עצמך עוד קצת ועוד קצת. אני כנראה לא אחזור להיות חרדי, מצד שני אני מבין שצריך לכבד אותם. זה איפשהו על הסקאלה ושם צריך למצוא את האיזון. אני לא כועס על אבא שלי. אני מבין אותו".

כשאנו שואלות כיצד הוא רואה את העתיד, והאם זוגיות עם מישהי דתיה בא בחשבון, מנחם שומר על פתיחו. "אלו החלטות שצריך לקבל, אני לא שולל שום דבר ולא יודע מה צופה לי אני פתוח להכל, הדבר הבטוח הוא שאאפשר לילדים שלי לבחור. מה שירצו להיות, מה שיהיה להם טוב". בגיל 27 הוא משלים לימודי ליבה וחלום אחד גדול- להיות רופא. אחרי שיחה עם מנחם גילינו את העוצמות שבו. הביטחון שהוא מקרין, הפתיחות שבה הוא מדבר על חייו גורמות לנו להבין שהוא אכן עבר תהליך ארוך מלא בקשיים אבל היום הוא נמצא במקום שלם ובטוח יותר בחייו, יש בו את היכולת להכיל ולהבין את הדרך של משפחתו. הוא לא כועס, הוא משתוקק ליום בו ישב עם אביו לשיחה פתוחה, יחזור להיות בקשר עם אחיו ואחיותיו ולהיות החלק החסר בפאזל שישלים את התמונה המשפחתית.