עידו (שם בדוי)

סיפור החיים של עידו קשאני הותיר אותנו פעורות פה. המומות מהמסע שהאיש בן ה-46 הספיק לעבור. הגענו למועדון הנוער בו הוא עובד ועל קירותיו תלויות תמונות רבות מארועי נוער שונים בהם לקח חלק. הוא מתיישב מולנו סגור משהו, ומגולל בפנינו חיים שלמים בשעה אחת. שתיקות של כאב השתררו לעיתים. זכרונות שהפכו צלקות, רגעים שהבטיח שלעולם לא ישובו עוד ואמונה אחת שלמרות הכל, עדיין קיימת בתוכו.

עידו, בן 46, אב לשתי בנות, עוסק בחינוך ונוער בסיכון ושם לו למטרה למנוע ולעצור את אותם נערים המזכירים לו את עצמו בגילאי העשרה, רגע לפני שסוללים דרכם מטה. עידו מכיר מקרוב עד כמה ההתדרדרות מהירה, ומספר על תקופת ההתבגרות בחייו כרוויה במעשי וונדליזם, אלימות, ושוטטות לילית בפארקים וגני שעשועים. השיא הגיע שכשלקח חלק בשוד של גברת זקנה. על עברו ותקופת ילדותו הוא מספר: "כשהייתי ילד קטן גדלתי בבית חרדי המקפיד על קלה כבחמורה. בגיל 14 החלטתי למרוד ולבעוט בכל המוסכמות עליהם גדלתי ולעזוב את הדת. ישבתי במיטה עם מספריים חדים, וידיי גיששו באפלה סביב פאות ראשי שהגיעו עד מתניי. אני זוכר שהרגשתי כיצד הפאות אותן טיפחתי במשך כל ילדותי נופלות בדממה על הרצפה ואיתן המשא הכבד שהונח על כתפיי". הוא מדגים בידיו כיצד גזר פאותיו.
איך הסביבה התמודדה ומתמודדת עם שינוי כה דרמטי שבחרת לעשות בגילך הצעיר?

"תכונה משונה יש לנו בני-אדם, שבשנייה שמגדירים אותנו שונים, אנחנו טורחים להנציח עובדה זו ולהוכיח להם שהם צדקו, במקום להפריך אותה".

"לאחרונה אני נתקל ביותר ויותר מקרים שמצליחים לקומם ולהכעיס אותי, ועל הדרך גורמים לפצעים ישנים שלי להיפתח ולדמם מחדש. אני מדבר על חוסר היכולת המשווע של החברה לקבל את מי ששונה ממנו. זו הפעם הראשונה בה הרגיש איך זה להיות דחוי. חבריו מהעולם הדתי שאיתם העביר תקופת ילדות ניתקו עמו קשר כיוון שאיננו כמותם יותר. הוא זוכר מקרה אחד מיוחד ומספר, "חבר טוב שלי התקשר אליי בוכה ואמר לי שההורים שלו לא מסכימים להמשיך להיות איתי בקשר. אני חושב שזו הבעיה הכי גדולה של בני הנוער שנושרים ממסגרות ומגיעים למקומות אפלים. דחו אותם, תייגו אותם, התייחסו אליהם כשונים- וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, הם פשוט פתאום שם. וגם אני, עם הזמן הוכחתי לכולם שאני באמת קצת שונה. בתקופה מאוד קצרה עברתי מהפך, והפכתי להיות נער קצה המבלה ברחובות, בפארקים מפוקפקים, ועם חברה מתוסכלת המחפשת במי לפגוע ובמה להרוס. שדדתי זקנה, ניפצתי חלונות ראווה, גנבתי וניסיתי לשים סוף לחיי".

כשניסה לשים קץ לחייו, סבתו מצאה אותו שרוע על הרצפה, דק' מספר לאחר שנטל את הכדורים שהיו לה בארון התרופות. במהרה הובהל אל בית החולים לעבור שטיפת קיבה והתאשפז בבי"ח פסיכיאטרי. פתאום שתיקה השתררה. גם לנו היה קשה לעכל את המציאות העגומה שחווה בגיל ההתבגרות. עידו משחק עם הידיים כילד נבוך ודמעה הופיעה בזווית העין. "כעבור תקופה, אימא שלי שערכה איתי שיחה, אמרה לי שהיא תקבל את מי שאבחר להיות גם אם אהיה האדם הכי לא מאמין אתיאיסט על פני כדור הארץ, העיקר שלא אשכח להישאר בן-אדם". אחרי שהקשבנו לעידו, עלה בנו צורך עז להבין את עניין האמונה, הלא מי שבחר לעזוב את הדת, בוודאי בחר לעזוב את אלוהים.

"..ואלוהים לקח את תפילתי ושלח חיבוק חזק כאומר "אומנם אתה עזבת אותי, אך אני תמיד הייתי פה, לצידך."

אתה עדיין מאמין באלוהים?
הוא נזכר ביום בו הבין שיישאר לנצח אדם מאמין. יום שישי בערב, אשתו לשעבר כורעת ללדת, ובתו הגדולה מחליטה להגיח לאוויר העולם חודשיים לפני הזמן. "אלוהים, תעשה שהיא תהיה בסדר", הוא בכה והתפרק כמו ילד שלקחו לו את הסוכרייה שאהב. "אני אהיה טוב יותר, נשבעתי לו. ואלוהים לקח את תפילתי ושלח חיבוק חזק כאומר אומנם אתה עזבת אותי, אך אני תמיד הייתי פה, לצידך". עידו מסתכל על חייו במבט לאחור, ומבין שכל יום ויום אצלו הוא נס.

"יכולתי להיות במקום אחר לחלוטין, מקום חשוך ואפל יותר. אבל הנה אני. אני כאן, אני משפיע ואני בעיקר אוהב במקום שונא. זה לא הנס הכי גדול שזכיתי לו? אז אולי אני לא אדם דתי יותר, ואולי אני כבר לא לומד בניגון מתוק דפי גמרא. אבל את הידיעה שיש מישהו ששומר עלי, שיש מישהו שאוהב אותי, גם אם בדרך מוזרה ולא מובנת.. זה, זה הנס שלי.."

השינוי שעבר עידו בעשור האחרון, השפיע רבות על עיצוב אישיותו ועל הבחירות בחייו החדשים. העולם אליו נולד שונה בתכלית מעולמו שבחר לו היום. "חצי שעה לפני בוא המלכה אני פושט את בגדי העבודה המכובדים דיים, ומחליף לבגד ים קצר. את הנעליים אני חולץ בבעיטה ובמקומן אני מיד נועל את הכפכפים. אפילו את שערי אני דואג לפרוע בהיסח הדעת. בקיוסק השכונתי המוכר כבר מכין לי שקית עם קשיו ובירה קרה מבלי שאגיד מילה. 'מספיק לחכות עד כניסת שבת' הוא נוזף בי פעם אחר פעם".

את ספר הגמרא הוא משאיר בעבר. במקומו הכניס רומנים עבי כרס, חוברות תשחצים או דף ועט. והיום, כאילו עולמו הפוך, ועם זאת- כה נכון מבחינתו. "אז מה אם זו קבלת השבת שלי? הלוא בסופו של יום, כשאסע חזרה לביתי, אסדר את שיערי בבושת פנים, אחליק את בגדיי בידיי המלאות גרגירי חול, ואמלמל לעצמי בחרדת קודש "לכה דודי לקראת כלה" עם מבט נוגה של געגוע והשלמה". כיום, עידו שלם עם כל החלטה שלקח בחייו ומגדל את שתי בנותיו על אהבת חינם וכבוד האדם. הוא ממשיך לעבוד עם נוער, מתנדב במוסדות ובתי חולים, ומשתדל לעשות לפחות מעשה טוב אחד ביום.