כאשר מדברים על יציאה בשאלה, חרדים והעיסוק בדת באופן כללי כמעט תמיד תופסים הגברים את קדמת הבמה. הם הלא מובילי הדת, לבושים שחור ובולטים בקרב הקהילות. הסיפור בו בחרנו להתמקד הפעם הוא דווקא של דנה (שם בדוי), אישה צעירה, עוד לא בת 26 שהספיקה בשנות בגרותה הקצרות לשנות את עולמה מהקצה אל הקצה.

"גדלנו בבועה, לא ידענו שקיים בחוץ עולם חילוני עד גיל מאוד מבוגר"

את יכולה לתאר לנו נק' אחד מדויקת בה הרגשת שאת לא מסוגלת לחיות בעולם הזה יותר?
"לפני הרבה שנים, היה ערב שבת שזכור לי במיוחד. הייתה שם חוויה ששינתה אותי. הבנתי שאני רק מפחדת אבל לא מאמינה. מפחדת שייקרה לי משהו. חלפתי על פני המסדרון ובלי כוונה הדלקתי את מתג האור של החדר. למזלי הייתי לבדי בבית כי המשפחה ביקרה אצל סבתא שלי. אף אחד לא ראה. האינסטינקט הראשוני שלי היה לכבות אותו בחזרה, וכך עשיתי. חיכיתי שמשהו רע יקרה. ניסיתי שוב, הפעם בכוונה הדלקתי את האור. חיכיתי, אבל כלום לא קרה. הבנתי שאנחנו אנשים שמפחדים מאיזה כח עליון שבכלל לא בטוח שהוא קיים מבחינתי. זו הייתה הנקודה שהבנתי שגם אם אחליט ללכת בדרך שלי, לא ייקרה לי כלום. אני לא אתחשמל, וברק לא יפגע בי."

דנה מספרת שעם הזמן, היא החלה מתרחקת מן הדת באופן קיצוני למדי. מחצאיות ארוכות וחולצות עד כפות הידיים, בגדי הלבוש שלה השתנו פלאים ואותם היא החביאה בתיקה. בלילות שחברותיה היו נפגשות בסניף בני עקיבא, היא כבר הכירה חברות חדשות איתן יצאה לתל אביב- עיר החטאים הגדולה. "כמה רחובות מהבית שלי נכנסתי לאחד הבניינים, והחלפתי בגדים בחדר המדרגות. דחפתי פנימה את החצאית הארוכה ובמקומה לבשתי חצאית קצרצרה, שרואים בה את הרגליים, ואלוהים אני נהניתי מזה. נהניתי מהתחושה ומההרגשה שעטפה אותי. חופשיות שאי אפשר לתאר."

לתהליך היציאה בשאלה התווסף אצל דנה פן נוסף והוא משיכה לנשים. לא די בך שבחרה לעזוב את הדת, בהשקפתם של בני הקהילה הדתית היא חוטאת חטא גדול מאוד בכך שנמשכת לבנות מינה- נשים.
איך המשפחה שלך קיבלה את הבחירה שלך לצאת מהארון?
"למזלי זכיתי במשפחה שלמדה לקבל אותי כפי שאני. אני ממש לא מתייחסת לזה כמובן מאליו. אני יודעת שיש מי שבוחרת לנהוג כמוני והמשפחה מנתקת איתה כל מגע וקשר. עם אבא שלי אני מדברת על זה המון… אני מניחה שהוא מקבל את זה בעיקר בגלל שביהדות אין באמת בעיה הלכתית בסקס לסבי. בת הזוג הראשונה שלי הוגדרה כחברה, ומאז לאט לאט כולם פשוט הבינו. חלקם מקבלים וחלקם פחות. עם אבא שלי אני מדברת על זה המון, הוא החבר הכי טוב שלי והכי מקבל אותי בעולם. היום, בת הזוג שלי ואני גרות יחד ומגדלות יחד את הבת שלי." למשפחתה של דנה לקח זמן לקבל את זוגתה לחיים, אבל היום הם אוהבים אותה, מכבדים ומקבלים אותה. הגענו למצב שהיא מגיעה לכל אירוע משפחתי וכבר כמעט ואין אף מבוכה בסביבה.״
הסיפור של דנה אמור היה להסתבך כאשר התגרשה עם ילדה בת פחות משנה, אך המזל מאיר לה פנים ואת ביתה היא מגדלת במשמורת משותפת עם אביה.

"הבית שלי הוא החירות שלי. ימי שבת רועשים, ספרי קודש לצד ספרי מדע ופורנו"

״בארי גדלה כחצי חילונית, חצי דתיה. זה המצב כמעט מאז שהיא נולדה וזה כל מה שהיא מכירה. הבית שלי היום הוא שמיים וארץ בהשוואה לבית שאני גדלתי בו. מבית רועש, הומה שדבק בדברי ובכתבי התורה, אני חיה בבית רגוע וליברלי מאוד. בית שמדברים בו על רגשות, על כאבים, על חששות ופחדים. כי זה נורמלי, ואת מה שאני לא קיבלתי, הילדה שלי תקבל. את היכולת להביע את שעל ליבה, לדבר ולשתף מבלי שישפטו אותה. הבית שלנו מלא ידע וכל אחד בוחר מתוכו דברים ותפיסות שמתאימות לו. את בארי אני מגדלת קרוב אליי מאוד, היא יודעת הכל, היא חכמה ורגישה. אנחנו מטיילות בכל הארץ, מכירות המון אנשים במלא צבעים, אני חושפת אותה למגוון שלם של אנשים וחוויות."

מה הוא הבית בשבילך היום?
"אני מרגישה בית בכל מקום שאני נמצאת אתה, ועם בת הזוג שלי. הבית שלי היא החירות שלי, הבגדים שלי, ימי שבת רועשים, טלוויזיה, ספרי קודש לצד ספרי מדע ופורנו." דנה מתארת את הקשר עם הגרוש כחברים לצורכי הורות משותפת. "הגרוש שלי שנשאר חרדי, התחתן מחדש ונולדו לו ילדים, אנחנו בקשר ממש טוב, מדברים ואפילו נפגשים לפחות אחת לשבוע. אני לא נותנת לחוויה האישית שלי להשפיע על ביתי. זה אבא שלה, והוא בחר את מסלול חייו כפי שנראית כיום ואני בחרתי אחרת. וזה בסדר. וכשהיא תגדל היא תבין שגם היא יכולה לבחור מה שיעשה לה טוב. זה ברור גם לי וגם לו."