ניצול/ניצול

פרויקט גמר במסגרת לימודי התואר הראשון בתקשורת חזותית גרם ללירן חדשי (אמנית, יוצרת, ומעצבת גרפית) לחקור ולבדוק באופן יום יומי כיצד, וכמה פעמים, מנצלת העיתונות הישראלית את זיכרון השואה והנצחתה למען אינטרסים פוליטיים?
לירן אספה מידע,עיצבה,כתבה ויצרה שלושה ספרים בעלי עיצוב ייחודי שיגרמו לכל אדם לעצור ולחשוב על מצב התייחסות התקשורת הישראלית לניצולי השואה.

לירן נולדה וגדלה בעמק יזרעאל.
בבגרותה, עברה לעיר הגדולה בעקבות לימודיה בבית הספר לאומנות, 'מנשר'. כיום, היא ובן זוגה מתגוררים בדרום אפריקה לאחר שבחרו לעשות "רילוקיישן".
הוא- מהנדס פלסטיקה.
היא- עובדת בסטודיו לעיצוב ועוסקת בעיקר בעיצוב אפליקציות.

בשיחת סקייפ מישראל לדרום אפריקה, לירן ואני שוחחנו על שואה, פוליטיקה, עיצוב ומה שביניהם.

"בשנה האחרונה ללימודי, בחרתי ללמוד קורס בחירה שנקרא "ניצולי שואה בקולנוע הישראלי".
הקורס הזה היה מרתק בעיני. אחד הנושאים העיקריים שנלמדו בו היה עניין הפוליטיזציה של השואה. זאת אומרת – איך הפכה השואה לכלי המשמש את הפוליטיקה לצורך אינטרסים אישיים.

אמי, בעלת תואר באוריינות חזותית במכללת "סמינר הקיבוצים", סיפרה לי שאף היא עצמה עסקה בנושא השואה בתקופת לימודיה כסטודנטית ובמיוחד זכור לה משפט אחד שהמרצה שלה אמרה לה שנחרט היטב בזיכרונה: "אין יום שעובר בלי להזכיר את השואה בתקשורת הישראלית".
המשפט הזה הדהד בזיכרוני ומאז רציתי לבדוק- מה הוא אומר? האם המשפט הזה נכון?"

"במשך חודשיים בין דצמבר 2016 לפברואר 2017, אספתי בכל יום שלושה עיתונים(הארץ, ידיעות אחרונות, וישראל היום).
אספתי עיתונים מהרחוב וגם עשיתי מנוי ל"ידיעות אחרונות" ול"הארץ" כדי שבאמת יהיו ברשותי בכל יום את כל העיתונים הנ"ל. וכך בכל בוקר במשך חודשיים, עיינתי בעיתונים אלו וחיפשתי אזכורים לשואה.
את כל אשר נכתב על נושא השואה, או כלל שימוש במושגים הקשורים לשואה, סימנתי במרקר צהוב.
לאחר איסוף הכתבות,סידרתי את כל הממצאים ומהם יצרתי שלושה ספרים בהם מופיעים כל אזכורי השואה.

תוך כדי העבודה הבנתי שקיים הקשר בין האזכורים והכתבות השונות.
היו כתבות שעסקו בשואה עצמה, והיו כתבות שהשימוש בשואה היה למטרה של כתבות על דברים אחרים כגון: בהקשר של המלחמה בסוריה. או לדוגמא כתבה על הכיבוש ב"הארץ". השימוש של השיח בנושא השואה הוא אומנם מגוון, אך מבחינה פוליטית השימוש דומה מאוד."

"ערכתי, כרכתי ועיצבתי שלושה ספרים שמראים את כל תוכן כתבות העיתונים. כל דף בספר מציין יום אחר בו הסתכלתי בעיתון. עשיתי ממש פירוק גרפי לפי מספר כתבות וגודל ויצרתי את הספרים.
רק אחרי שאספתי את כל החומר, החלטתי על גודל עמוד בספר שבו תוצג הכתבה שיתאים לגודל המקורי של העיתון. בסוף הספר כתבתי אינדקס של כל הפרטים של הכתבה כולל יום, תאריך, כותרת, כותב.
הפרויקט שלי הוא כביכול שילוב של פרויקט אינפורמטיבי – עיצובי שכן עשיתי הן את התחקיר והן את העיצוב."

ולהלן התוצאה…

"בחרתי את משחק המילים הזה כי הוא כ"כ אירוני.
ישבתי עם המנחה שלי, רונה שפייזמן, וניסינו למצוא כיצד להסביר את ההבדל בין הכתבות שהן על נושא השואה, לבין הכתבות המנצלות את אזכורי השואה למטרות פוליטיות. תוך כדי חשיבה – שמנו לב שהמילה ניצול וניצוּל הן מאותן אותיות, ושמה שמפריד ביניהן הוא רק ניקוד קטן.
באותו רגע היה לי ברור שכך אני רוצה לקרוא לפרויקט שלי. שכן שם זה מכיל בתוכו בדיוק את הרעיון אותו אני מנסה להעביר, את הניצוּל של השימוש בניצולי השואה ובנושא השואה בכלל, למען אינטרסים פוליטיים."

"הכוונה לניצול זה בעצם כשכתבים ופוליטיקאים מזכירים את נושא השואה כ"דרך אגב" ובלי קשר לפעמים למסר המרכזי שהם רוצים להעביר רק בשביל להפעיל על הקורא פסיכולוגיה פוליטית. בספר מופיעים המשפטים שצוטטו מתוך הכתבות, בהם פוליטיקאים השתמשו בביטויי שואה לאינטרסים שונים.
לכל משפט שהיה חשוב בעיני, יצרתי פוסטר ובנוסף הפקתי גלויות אותם חילקתי בתערוכה.
כמו למשל המשפט של מירי רגב שאמרה שהיא "גאה במארגנים, כי בזכות הליכודיאדה מסקרים את יום השואה הבינלאומי". או משפטים של יאיר לפיד שמשתמש באזכור של אביו על מנת להדגיש את דעתו הפוליטית.
"אבא היה ניצול שואה, זה לא היה רק פרט ביוגרפי, אלא החוויה המרכזית של חייו. זה מה שעיצב את תפיסתו המוסרית, וגם את הציונות הלוהטת וחסרת הפשרות שלו. בסוריה נרצחים ילדים. עשרות אלפי ילדים רעבים כמו שהוא היה, מופצצים כמו שהוא היה, נידונים למוות כמו שהוא היה ואנחנו לא טרחנו לבוא להצבעה, אפילו לא ביקשו מאתנו לעזור, רק לנקוט עמדה מוסרית, וגם את זה לא עשינו."

גם טראמפ הוא דוגמא לניצול ציני של השואה כשהוא דיבר על ה"פייק ניוז" וכתב בטוויטר שלו: "זו ירייה אחרונה נגדי – האם אנחנו חיים בגרמניה הנאצית?".

בערב בו הוצג הפרויקט, חילקתי גלויות מודפסות ועליהן המשפטים שקוממו אותי יותר מכול. בתחילה, רעיון חלוקת הגלויות היה בכדי שאנשים יבינו בתמצות את מה ניסיתי לעשות וכמה מרתיח הוא השימוש הציני במושגים הקשורים לשואה. חלוקת הגלויות הייתה הדרך שלי להעביר לקהל שהגיע לתערוכה את התחושות שאני חוויתי כאשר נתקלתי במשפטים הללו תוך כדי איסוף הכתבות."

"מבחינתי, כשאני חושבת על השואה, אין צבע שיותר מדבר אלי מאשר הצבע הצהוב. לא ניסיתי להתחכם או משהו דומה לזה. הצבע הצהוב, כמו הטלאי הצהוב שהיהודים נדרשו לשים על בגדיהם, הוא מבחינתי הצבע הנכון לפרויקט.
מבחינתי הדיסוננס שבין הזוהר שבצבע הצהוב לבין הנושא גם הוא מתאים ככפפה ליד. מבחינתי גם המרקר הצהוב אשר שימש אותי לסימון המילים והביטויים במשך התקופה שבה תחקרתי את הנושא, הוא בעצם העיקר שהביא את הספרים להיות מלאים בתוכן. מן ההתחלה ידעתי שהספרים והקיר יהיו בשחור וצהוב. היה חשוב לי להישאר בקונספט של המובן מאליו והפשוט."

"אני אכן ספרתי את הכתבות וחילקתי אותן לנושאים. ההבדלים שמצאתי הם: מספר כתבות ניצוּל עם אינטרס פוליטי הן רבות יותר בכל העיתונים מאשר כתבות על הניצולים עצמם. הממצאים הללו מופיעים בכריכת הספר, שם יש את הנתונים שאספתי מכל עיתון. המסקנה העיקרית אליה הגעתי היא שאכן אוששתי את מה שחשבתי: בתקשורת הישראלית יש ניצול רב של נושא השואה למטרות אינטרסים לצערי."

נגן מצגת עצור מצגת

"הדבר שהכי הכעיס אותי בהחלט התבטא בפרויקט שלי. המשפטים המקוממים ביותר חולקו לקהל כגלויות "מזכרת" לפרויקט. אני חושבת שלא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית הנך נמצא, שימוש שכזה בנושא השואה על מנת להטות את כף המאזניים של קוראי העיתונים, הינו דבר מביש ומכעיס ומעורר בי הן כעס והן עצב שזו ההנהגה של המדינה, ובמקרה של טראמפ – של העולם.
כמובן שהיו גם כתבות אשר מכבדות את השואה, לדוגמא כתבות סביב יום השואה הבינלאומי  וגם אותן הכנסתי לספר. אך בסופו של דבר, הסטטיסטיקה מראה שרוב הכתבות היו בשימוש של ניצוּל."

"אכן יש לי קשר משפחתי והנושא תמיד היה מסביבי. אני חושבת שבתת מודע, הקשר המשפחתי שלי השפיע על הבחירה הראשונית לבחור דווקא בקורס "ניצולי שואה בקולנוע". ללא הבחירה בקורס לא הייתי חושבת לעשות את פרויקט הגמר שלי בנושא, ואני מאמינה שלולי הקשר המשפחתי, גם לא הייתי בוחרת דווקא בקורס הזה.
סבא שלי נפטר לפני מספר שנים, הוא היה ניצול שואה. במשך שנים היה נוסע בתור עד במשלחות של נוער לפולין ותמיד הציף את הנושא בבית. סבא שלי היה מקור השראה עבורי, הוא לא חשש להתעסק בנושא. הוא כתב ספר ותמיד שיתף אותנו בזוועות שעבר.
אבל לא זו הסיבה העיקרית אשר בגללה ניגשתי לפרויקט. ניגשתי לזה מתוך מקום שבו אני ממש כועסת על המדינה. החלטתי שאני לא מתעסקת ישירות בשואה אלא יותר במה שקורה במדינה. פחות זיכרון והנצחה, אלא יותר חשיפה שאל מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של התקשורת הישראלית בהקשר של ניצולים."

"אני חושבת שהאתגר העיקרי שלי היה דווקא האתגר העיצובי. אמרתי לעצמי "או-קי, סימנתי את כל הכתבות, איך אני לוקחת את המידע החדש שגיליתי ומעבירה זאת בצורה אמנותית ובו בעת פשוטה עם אמירה? ואיך אעביר את כל מה שיש לי לומר בנושא בצורה ברורה?
בכל פעם נזכרתי במשפט ממנו יצאתי מלכתחילה אל הפרויקט:

"אין יום שעובר מבלי שמזכירים את השואה בתקשורת הישראלית". משיצאתי אל הפרויקט, לא ידעתי אם המשפט הזה נכון ועל מנת לאשש אותו חוויתי אתגר. היו ימים שפתחתי את שלושת העיתונים ובעיתון אחד לא הייתה כמה ימים ברצף כתבה על השואה. בזמן שבעיתון אחר היו כמה כתבות ברצף, יום אחרי יום. גיששתי באפלה. היה זה אתגר האם בכלל יהיה לי פרויקט. הממצאים הסופיים הבהירו לי כי הפרויקט לא היה לשווא."

"המסר אותו רציתי להעביר הוא שעלינו להיות ערים למה שמתרחש בתקשורת ועלינו לפתח ביקורתיות לגבי השימוש הציני שרבים מהפוליטיקאים משתמשים בנושא שואה. רציתי שאנשים יראו את אשר אני ראיתי בצורה של צבעים, צורות ומילים.
לא עשיתי מחקר אקדמי. ב"מנשר" לא היו עוד עבודות שכללו מחקר עיוני גדול כמו שעשיתי. אך בכל זאת, המסר לדעתי עבר, וזה הכי חשוב בעיני."

"מבחינת ביקורת תקשורתית, הייתי רוצה שיאיר לפיד יעיין בפרויקט שלי. שיראה שהשימוש שלו ושל חבריו לפוליטיקה הפכו למצגת אמנותית רק בשל הזעם שלי כאמנית שהתעורר כתגובה לדיבורים שלהם.
הייתי רוצה שהוא יראה את המילים שלו מוצגות לצד עוד שימושים רבים בביטויים שלדעתי הוא, ושאר הפוליטיקאים בארץ, יחשבו פעמיים לפני שהם נוגעים בנושא.
גם אני מאוד רוצה שאורי משגב כתב ה"ארץ", יעיין בפרויקט שלי. הייתי רוצה לשמוע מהצד שלו – של התקשורת מה הוא חושב על זה. איך זה מתפרש בעיניו, ומה דעתו?
שכן במהלך איסוף הכתבות, היה זה הוא אשר כתב חלק ניכר מהכתבות שעסקו בנושא. הייתי רוצה גם שמירי רגב תסתכל ביצירה שלי, ובעקבות כך הייתי רוצה לשמוע את הצד שלה לגבי בחירת השימוש במילים בהן השתמשה.
לדעתי, לו מירי רגב הייתה רואה את הפרויקט שלי, היא הייתה מתנצלת ואולי מסבירה למה התכוונה כשאמרה את המשפט "גאה במארגנים, כי בזכות הליכודיאדה מסקרים את יום השואה הבינלאומי". מעבר לכך שהמשפטים בהם משתמשים הפוליטיקאים מכעיסים, הם גם מייאשים כי זה רק מציג את מצב המדינה ומראה לנו מי האנשים השולטים במדינה שלנו כיום."

"אני מאוד התחברתי למאמר של יהודה אלקנה. ניצול שואה שכתב מאמר ויצא נגד המסעות לפולין ונגד סגנון הזיכרון הזה. אינני חושבת שזיכרון השואה דרך המסעות של בני הנוער כיום זו הדרך הכי נכונה.
יש לשואה מן תחושה של "נושא קדוש" שלא נוגעים בו ואני לא בהכרח מסכימה עם זה. אני כן חושבת שאומנים ויוצרים לא צריכים לחשוש להתעסק בנושא. לא רק המסע בתיכון הוא הדרך החינוכית בה אפשר להעביר תחושות או מסרים על השואה. אני חושבת שיום השואה והמסעות לפולין צריכים להיות בנוסף, ולצד עשייה אמנותית ערכית בה כל אזרח יוכל להביע את תחושותיו ותהיותיו על השואה."