שואה, בירה, זיכרון

מופע סאטירי על זיכרון השואה!

חברי צוות המופע "בירה ונזכירה" קוראים לכם לבוא ולזכור יחד איתם את השואה.

תכנית האירוח הנושכת "דיבור צפוף ודי" מגיעה לספיישל זכרון השואה Live ואתם – קהל בתכנית!

המנחה ינאי רווה מראיין באופן חד וציני את הדמויות הכי לוהטות מעולם המסעות לפולין היישר אל עומקי הפצע שנקרא "שואה".

בתכנית האירוח נשמע על: החידושים החמים בנושא השואה, נפגוש את כל המי ומי בתחום, ונשוחח עם ניצולת שואה כוכבת!

אז לא, זו לא באמת תוכנית טלוויזיה.

"בירה ונזכירה" הינו מופע סאטירי על זיכרון השואה.
המופע מציג בבמות שונות ברחבי הארץ ומעלה על סדר היום את נושא זכרון השואה בימינו.
יוצרי המופע (כרמל נצר, אודי ברינדט ובן יוסיפוביץ) הפיקו את המופע המדובר.
המופע מספק תוכן חדש ובועט לקהל הישראלי בכל הנוגע לזיכרון השואה.

המופע מדמה תכנית אירוח טלוויזיונית, שאותה מנחה דמות ההומו הצבעונית והגרוטסקית "ינאי רווה", אשר מראיין לאורך המופע דמויות שונות בהקשר לשואה. המופע מותיר את הקהל עם תחושת בלבול וסימן שאלה גדול לגבי האופן שבו אנו זוכרים את השואה בימינו, ומהו האופן הנכון לעשות זאת.

שולה- מדריכת המסע לפולין אשר בבעלותה חברת נסיעות למסעות שואה לתיכונים.

ד"ר לילי בר חנא- מקימת מרכז מבקרים בשם "השואה ואני".

רבקה פלדמן- ניצולת שואה המגיעה לראיון לא רגיש בעליל אצל המנחה "ינאי רווה".

את שלושת הדמויות הללו מגלמת כרמל נצר.

שחקנית בת 27 המתגוררת במושב אודים, בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים.

כרמל ואני נפגשנו לשיחה צפופה על בירה…

"שלושתנו באנו באותה מטרה ומאותה אג'נדה, שלושתנו נכדים לניצולי שואה והיחס שלנו והחשיבות שלנו להעביר את המסר הוא זהה. למדנו יחד בסמינר הקיבוצים משחק. אני ובן למדנו באותה כיתה ואודי למד בשכבה שמעלינו. בן ואני ידענו לאורך כל תקופת הלימודים ששנינו מתעניינים בנושא השואה. יום אחד חבר קרוב של שנינו הפציר בנו שאנו חייבים לפגוש את אודי. לא הכרנו אותו אבל החבר המשותף אמר לנו שהוא גם עוסק בנושא השואה וששלשותינו נתאים כצוות. כך אודי, אני ובן נפגשנו."

"ישר הבנתי שמצאנו עוד אחד "מהסוג שלנו" – מהסוג של השחקנים שמתעמק וחי את נושא השואה. החלטנו שלושתנו לצאת למסע לפולין מטעם סמינר הקיבוצים. המדריך של המסע, גילי, נתן לנו תפקיד להכין תכנים אמנותיים למסע.

במסע הבנו כמה כח יש לסאטירה ולהומור בנושא השואה לאחר שעשינו מערכונים קצרים ומופעים לכל המשלחת. הבנו שהומור זה אחד הדברים העיקריים והמשמעותיים דרכם אפשר להעביר כאב. בתום המסע לפולין הבנו שאנחנו רוצים לעשות עם זה משהו, לפתח את המערכונים. היינו יושבים על זה פה ושם מידי פעם ולאחר שנתיים של עבודה זה התגבש למופע משותף בשם "בירה ונזכירה".

זו אחת ההרמוניות הכי גדולות שחוויתי מבחינת הרכב של שחקנים, פשוט חוויה מדהימה למצוא אנשים שחושבים כמוך ויש להם את אותה אג'נדה. נכון, גם כשנתקלנו במחלוקות, יש איזון בשלישיה שמאזן כל פעם את המחלוקות. לכן הדרך לפתרון עבורנו תמיד הייתה חלקה. הגענו לעמק השווה – כל אחד אמר את דעתו ובסופו של דבר הצלחנו להרים מופע שכולנו מרוצים ממנו.

אנחנו גם עושים את הכל לבד: בניית תפאורה, הפקה, סגירת מופעים אל מול במות שונות. אני חושבת שכשכל אחד עושה את המיטב שלו עבור מטרה גדולה ומשותפת המחלוקות נהיות משניות אל מול המטרה הסופית, שהיא להציג לכמה שיותר אנשים, ובמיוחד בני נוער, את המופע הזה."

"הייתה חוויה מטורפת, נסענו לשישה ימים שלושתנו בשביל הסרטונים האלו. אנחנו שיחקנו, צילמנו, ערכנו, תכננו את הטיול ואת הכל לבד. מצד אחד, הרגשנו שאנחנו עושים משהו גדול שאנחנו רוצים לעשות (הסרטונים בדמויות של תיכוניסטים במסע לפולין) מצד שני, היה לנו קשה מאוד. זו הייתה חוויה הזויה, מהולה בכאב ובצחוק ובעיקר בהרגשה של שליחות. מעבר לצילום הסרטונים במחנות הריכוז שכרנו אוטו שלושתנו ונסענו לראות את הבית שבו סבא שלי גדל. זו הייתה חוויה רגשית מאוד."

"זו אחת ההרמוניות הכי גדולות שחוויתי מבחינת הרכב של שחקנים, פשוט חוויה מדהימה למצוא אנשים שחושבים כמוך ויש להם את אותה אג'נדה. נכון, גם כשנתקלנו במחלוקות, יש איזון בשלישיה שמאזן כל פעם את המחלוקות. לכן הדרך לפתרון עבורנו תמיד הייתה חלקה. הגענו לעמק השווה – כל אחד אמר את דעתו ובסופו של דבר הצלחנו להרים מופע שכולנו מרוצים ממנו.

אנחנו גם עושים את הכל לבד: בניית תפאורה, הפקה, סגירת מופעים אל מול במות שונות. אני חושבת שכשכל אחד עושה את המיטב שלו עבור מטרה גדולה ומשותפת המחלוקות נהיות משניות אל מול המטרה הסופית, שהיא להציג לכמה שיותר אנשים, ובמיוחד בני נוער, את המופע הזה."

"אני ושני חבריי למופע רואים את עצמנו בתפקיד נורת האזהרה האדומה של החברה הישראלית בנושא זיכרון השואה. שמנו לעצמנו כמטרה לגרום לקהל לצאת עם הצורך לעצור לרגע את היום יום ולחשוב בינו לבין עצמו למה החברה שלנו אט אט הופכת. אנחנו לא באים להטיף או להגיד מה כל אחד צריך לעשות, אבל אנחנו כן חושבים שצריך לזכור שגם על זיכרון השואה צריך לעבוד. המטרה היא שכל מי שצופה במופע ישים סימן שאלה על אופן זיכרון השואה בארץ וישאל את עצמו: "שמתי לב להתדרדרות הזיכרון? האם הדמויות משקפות את המציאות?" זה סוג המחשבות שהיינו רוצים שהקהל יחשוב לאחר צפייה במופע. המטרה שלנו היא להראות מיקרוקוסמוס של דמויות מן התרבות הישראלית."

"מאז ומתמיד עסקתי בנושאים האלו, לפעמים גם לא במודע. נושא השואה כ"כ טבוע במשפחה שלי עד שמתעוררות אצלי אסוציאציות אוטומטיות בנושא כל הזמן. בנוסף, תמיד סאטירה משכה אותי. אז זה בא ממקום מאוד טבעי עבורי, לשלב את הסאטירה עם השואה. לא תכננתי את זה, זה פשוט הגיע אלי בצורה הכי טבעית שיש."

"במופע אני באמת מחליפה שלוש דמויות, ההחלפה של הדמויות מאתגרת אותי בשל קיצוניותן האחת מן השניה. הרעיון הוא באמת להציג את הקיצוניות בין רבקה פלדמן ניצולת השואה אשר המנחה אינו רגיש אליה בשאלותיו, למול שולה לדוגמא שהיא מדריכת מסעות שנראית כל כך מנותקת רגשית מהמסע עצמו, אבל במקביל עושה הכל על מנת לגרום לתלמידי התיכון לבכות במסע.

מרגיש לי שבניגוד להמון דברים שעושים במקצוע המשחק, למופע הזה יש משמעות אמיתית.

רוב הזמן אנחנו (השחקנים) עושים דברים למען הכסף ושיכירו אותנו וכו' וכו'. אז החוויה הזו ספציפית, למרות הדמויות המאתגרות, היא בעיני מבטאת משמעות רגשית אישית שיש לי לנושא. החיבור הזה הופך את אקט המשחק למאוד מקל למרות הדמויות הקיצוניות אותן אני משחקת. אני מאחלת לעצמי בתור שחקנית רק להמשיך להפיק  מופעים כאלו עם ערך מוסף."

"הדמויות שאותן אני משחקת נלקחו מהשראות שונות. נגיד הדמות של שולה, מדריכת המסעות לפולין, היא דמות בדיונית, אך לפעמים יש לי הרגשה שכבר פגשתי את הבן אדם הזה. זה מוזר, כאילו אני לא מכירה אותה אבל אני כן מרוב שהיא טבעית לי לשחק. לעומת זאת, הדמות של רבקה היא לגמרי אחד לאחד סבתא שלי. הדמות של רבקה נוצרה מתוך השראה מוחלטת של סבתי. אפילו הבגדים והצעיף שאני לובשת כאשר אני משחקת את רבקה הם של סבתא שלי."

"אין לדמות הזו השראה מדויקת. בן, (משחק את ינאי רווה) התחיל פשוט לשחק את הדמות ולאט לאט היא נבנתה. תהליך הדמות שלו  קרה מעצמו, אבל כן, בכוונה לקחנו את דמות המראיין לקיצון כזה גם כדי להראות שזה לא רחוק מהמציאות שיש כיום. לא חסרים אנשים כאלו בוטים ולא רגישים לניצולי שואה."

"האמת שלא. אם מראיין היה שואל את סבתי בטלוויזיה שאלות כאלו לא רגישות וחודרות במציאות, היא הייתה קמה והולכת תוך שנייה. אך למרות שככה זה נראה, הדמות של רבקה היא לא ניצולת שואה חלשה.

זה שהיא לא קמה והולכת אל מול הראיון האגרסיבי של "ינאי רווה" ומתמודדת מולו בניסיון לסיים את הראיון הסיוטי הזה, לא אומר שהיא דמות חלשה. הדמות של רבקה עומדת במצב בלתי אפשרי, מה היא יכולה לעשות? לקום באמצע ראיון בשידור חי בתכנית טלוויזיה? וגם יש לזכור שהדמות של רבקה היא דמות של אשה בת 90, זה שהיא לא עונה במהירות למנחה על השאלות שלו זה גם מעיד על גילה שהוא לא חד ומהיר כמו מוח של בן 30."

"כן, כל השימוש הציני הזה של המדיה בניצולי שואה הוא מזעזע. זו בדיוק הביקורת שרצינו להעביר דרך הסצנה הזו במופע. זוהי סצנה שבה המראיין חסר רגישות ומחפש כל מיני "צהוב" מהתקופה של רבקה בשואה.

כל זה מייצג את  התרבות הזו של הרייטינג והראיונות והשימוש הציני באנשים מבוגרים אל מול הרצון לרייטינג וסיפורים "עסיסיים". כל בן אדם מבוגר היה מוצא את עצמו נבלע אל מול מנחה כזה בשידור חי עם השאלות האלו."

"התכנים שהעלנו לאינטרנט מיועדים לצעירים עם דגש על בני נוער, אבל למופע עצמו באמת מגיעים צופים מכל הגילאים. תמיד אנחנו מתרגשים כפול לפני שאנחנו מופיעים אל מול ניצולים, אבל אנחנו יוצאים עם תגובות טובות בגדול.

לרוב הניצולים מעריכים את העיסוק שלנו בנושא וחושבים שזה חשוב להציג את המראה האמתית של החברה הישראלית כיום. גם עם פניה פחות מחמיאות לעוסקים בזיכרון השואה."

"אני חיה כל חיי בסביבה מאוד תומכת למזלי. ההורים שלי מאוד אוהבים ותומכים במופע. הם מבינים שזה סאטירה ושאין צורך להיבהל מהגרוטסקיות והשימוש הציני בדמויות. באופן כללי גם סבתא שלי מאז ומתמיד תמכה בעשייה למען זכרון השואה, היא בעצמה עיתונאית אשר כתבה מאמרים, כתבות והרצתה בנושא. סבתא שלי לא ראתה את ההצגה כולה אבל היא ראתה קטעים ומאוד צחקה."

"לסרטונים שלנו בפייסבוק אנחנו מקבלים תגובות הערצה והערכה לצד תגובות בוטות וקשות עם ביקורת חריפה עלינו. אנשים רושמים לנו תגובות כמו: "אתם לא מתביישים לעשות דברים האלו? על האדמה הזו מתו אנשים ואתם הולכים וצוחקים עליהם". אני חושבת שהתגובות הקשות בעיקר נובעות מחוסר ההבנה של סאטירה מהי."

"אני חושבת שאנחנו כישראלים יודעים טוב מאוד להשתמש בנושא הזה כשאנחנו רוצים וצריכים אבל לדעתי, לא למדנו לקחים במאה אחוז. כל עוד אנחנו לא לומדים להיות הומניים אחרי דבר כזה אני חושבת שזה גובל בפשיעה.  יש את המשפט המוכר שכל שנה צץ לאזרחי ישראל מחדש – "לזכור ולא לשכוח". אבל מה לעשות עם זה בשטח?

דווקא אנחנו, מכל העמים, צריכים לפעול הכי חזק שאנחנו יכולים למען זכויות אדם, עזרה לחלשים ונגד גזענות ואנחנו לא עושים את זה. המסעות לפולין משמרות את זיכרון השואה בדרכן, אך הביקורת עליהן שמוצגת במופע היא ביקורת חשובה שצריכה לחלחל אצל מוציאי המסע. צריך למנוע מלהפוך את נושא השואה לנושא צדדי ושולי."

להלן סרטון סאטירי של חבורת "בירה ונזכירה" אשר צולם בפולין

מדובר במופע אשר רבים יראו בו כפרובוקטיבי.
גם אני בהתחלה צחקתי מהטקסט הסרקסטי בחוסר נוחות מתוך מקום הישיבה שלי בקהל.
המופע מציג בבמות שונות ברחבי הארץ ומעלה על סדר היום את נושא זכרון השואה בימינו.
המופע הבלתי רגיל הזה, הוא בערך הדבר האחרון שאפשר להעלות על הדעת כאשר אנו מתבקשים לדמיין מופע העוסק בזכרון השואה.
אך עלי לציין שמדובר במופע אמיץ, אינטליגנטי, שנון.
אני כקהל בחרתי רגע לשים בצד את הביקורתיות הקפצה ישר לראשי.
בחרתי להגיע ממקום שאני לא שופטת את השחקנים על עיסוקם הציני בנושא ובחירת הדמויות במופע.
אם כולנו נוכל לשים בצד לרגע את המחשבות "הרגילות" שלנו בנושא, באמת נוכל להתפנות למחשבות והרהורים על  הסאבטקסט של המופע ועל מי אנחנו מול כל אחת ואחת מהדמויות?
האם יש בנו מן הדמות? או האם אנחנו סולדים מן הדמויות הללו?
כל המחשבות האלו זה חלק מהמופע ומהסקת המסקנות שהצופים יכולים להסיק מהמופע.
אם עברה בראשנו מחשבה על עצמנו מול הנושא ולא רק ביקורת שלילית אז התקדמנו עוד צעד כחברה למען פלורליזם וחופש הביטוי.
מדובר במופע המתחפש "לקליל" על ידי הומור ודמויות משוחקות היטב ויחד עם זאת מדובר במציאות קיימת בחברה הישראלית ואין להתעלם ממנה.
כל הדמויות במופע מבוססות על מקרים אמיתיים בווריאציות שונות.
ואם לנו כקהל יש ביקורת שלילית על המופע זה אומר שלנו כקהל יש ביקורת שלילית על החברה והיחס שלה לשואה ולמסעות לפולין ועלינו לזכור זאת.

אל תפחדו לעסוק בנושא השואה- לכו לראות את המופע "בירה ונזכירה".