אהבה עצמית שנאה עצמית

לפני שלושה חודשים פגשתי אותה לראשונה,
הכל התחיל כשחיפשתי מישהי שתתפוס את מבטי, מישהי שמרגישה את אותם דברים כמוני אי שם בפנים, מישהי שלעומתי הצליחה להשתחרר מכבלי הבושה, מכבלי האשמה .
ואז, בעודי מפשפשת בין הפרופילים עמוסי העוקבים של בנות המשקל הגבוה מהממוצע , נתקלתי בה. "the black sheep"

.
התכנים אותם היא בחרה להציג בדף האישי שלה גרמו לי לחשוב ולהעריך איך הן עושות את זה?, אותן בנות שלא נפלו לתבניתיות המערבית המגוחכת הזו ונשארו שלמות עם עצמן בעולם המשעבד לרזון אינסופי.
העובדה שלא ידעתי את שמה עד הרגע בו נפגשנו היא נקודת ההתחלה של הסיפור הזה.

אז לפני הכל אני חייבת לדעת איך קוראים לך?

קוראים לי רחל

זה הזוי בעיניי שאנחנו מדברות כבר שבועיים בערך עד שיצא לנו להיפגש ועד הרגע לא ידעתי את שמך

כן אני אוהבת את הדמות שיצרתי לעצמי, היא מעיזה יותר. תמיד אמרתי לעצמי וקיבלתי תגובות מהסביבה על כמה אני ביישנית. הרגשתי שהרבה יותר קל לי ללבוש מעטה חיצוני – כמו גיבורת על . איתה אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל

כמו נגיד להעלות תמונות חשופות?

רוב התמונות שלי הן חשופות, אבל חשופות במקום הבטוח שלי

מצד אחד נורא רציתי להאמין לזה ולהגיד וואלה זה אפשרי, בנות באמת יכולות להרגיש ככה, למרות שהן לא 60-90-60, ומצד שני לא הצלחתי . אני עצמי ירדתי 50 קילו. אני תמיד זכרתי את עצמי בתור השמנה המצחיקה. הייתי מרכז העניינים, תמיד עשיתי רעש גדול,
נכנסתי לכל מקום בהצהרה של תכירו זאת – הברדנה.

מה הכוונה? 

לפני כמה חודשים קניתי בגד ים בפעם הראשונה בחיי. לא הייתי הולכת לים, ואני גרה, ונולדתי, בקריית ים. זאת הייתה מחשבה אסורה ללבוש בגד ים מבחינתי.

ואיך הגעת למצב שאת קונה? 

אני במין פרשת דרכים עם עצמי, לא יודעת לאן להתקדם. מרגישה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, ומעדיפה כרגע לקלף את כל השכבות שלי .

איך את מתכוונת לעשות את זה?

אז כמו שאמרתי לפני כמה חודשים קניתי בגד ים בפעם הראשונה בשביל פרויקט שעשיתי בקורס צילום. הפרויקט מדבר על דימוי גוף או יותר מזה – על הטקס שקורה אצל בנות שמנות של להוריד את הבגדים ולהשאר חשופה בבגד ים . חיפשתי בנות מלאות שיש להן תמונות עם בגד ים ברשת , ודווקא הן אלה שלא רצו.

תמיד חשבתי על זה שאם הייתי ביישנית דברים היו נראים אחרת. תמיד בחרתי להראות את הכוח שלי, לא נתתי לאף אחד להוריד אותי, הייתי חזקה יותר מכל אחד, הייתי עוקצת, לעיתים בארסיות, את מי שהיה מחליט לפגוע בי במילים, במבטים ובמעשים.

איך את מסבירה את זה?

למה לשקר לעצמך שאת שלמה? הצגתי את זה כסוג של תהליך עם עצמן, והוספתי שגם אני עוברת את אותו התהליך עם עצמי.

איך זה הרגיש?

זה היה כ"כ יפה לראות את השיתוף פעולה של כולן, כי לי בעצמי היה את הקושי לעשות את זה. ופה ההתמודדות הייתה לצאת החוצה ולהיות חשופה מול כולם.
לא האמנתי שיגיע היום הזה, שאני אלבש בגד ים, והתמונה שלי תהיה ברשת החברתית , והפידבקים? זה בכלל היה הדובדבן .

עזר לקלף עוד שכבה?

אנחנו מתעסקים בחיצוניות באופן כ"כ קבוע ואני שוכחת את האני הפנימי שלי. הבנות האלה עוררו אצלי את הרצון הזה ואת האומץ, זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שנלחמתי עם עצמי. הרגשתי מין חופש, וזה הפתיע אותי. אני אגלה לך סוד – את עצמי צילמתי אחרונה, אזרתי אומץ מלהסתכל על הבנות, באמת. זה סגר לי מעגל .

איזה מעגל? 

הגעתי למצב שאני שלמה עם עצמי בכל המצבים .

בעודה אומרת את זה אני מסתכלת עליה . 30 מעלות חום לפחות , והיא יושבת מולי עם חולצה קצרה וצווארון גולף בצבע שחור , וג'ינס ארוך.

אני לא יודעת אם זה לא הפריע לי יותר משלא רציתי לראות, אבל השנים עברו והגעתי למשקל של 110 קילו, זה קצת כמו לעצום עיניים ולהתעלם מכל מה שמתרחש מסביב, מהביקורת. תמיד אמרו לי שעד שזה לא יבוא ממני זה לא יעבוד , ואני ניסיתי , דיאטניות ואת כל סוגי הדיאטה בעולם , אבל אהבתי לאכול יותר מהכל. יותר מאת עצמי.

אז איך את מסבירה את זה שאת יושבת פה עם חליפה כזו בשיא החום, אני נמסה פה ואני עם גופייה ובוקסר

היא צוחקת

אני מרגישה את עצמי אומנם פורעת חוק במחשבות שלי , אבל אני די דוסית בלבוש שלי , וזה משהו שאני רוצה לשנות . אני לא לובשת גופיות, זה מרגיש לי חשוף מידי , הבגד זה כמו המגן שלי , כשאני רחל ולא "The black sheep"

למה דווקא  "The black sheep"?

רחלה זה כבשה בשפה תנכ"ית, שחור כמובן זה הצבע שלי. והרגשתי שאני צריכה דמות להסתמך עליה, לא יודעת להסביר מה עומד מאחורי זה אבל זה ממש עזר .

אז עניין הקבלה העצמית לקח זמן , מה היה לפני?

חייתי ונשמתי דיאטות. אני זוכרת את עצמי תמיד בדיאטה, ואת אמא שלי מנסה להכניס אותי לדיאטה. היא הייתה קונה לי אוכל רזה,  וזה גרם לי להרגיש כל הזמן שיש מעליי עננה שחורה.

התגייסתי לצבא עם סעיף על השמנה שהוריד לי את הפרופיל , לתפקיד של מדריכת תותחנים.

לא הרגשתי שאני קיימת באמת, הדחקתי את כל התקופה הזו כי לא קיבלתי את עצמי. לא באמת נכחתי שם נפשית ופיזית, פשוט הייתי.

בחיים לא חשבתי שזה ישנה לי את החיים. בצבא ירדתי 30 קילו במהלך כל השנתיים, שאלו אותי: "הפסקת לאכול?? עשית ניתוח??"

כל החיים גדלתי בבית הספר דתי, בבית דתי, אפילו הייתי בתהליך התחזקות ולאט לאט כל מיני התנגשויות פנימיות שלי גרמו לי להתנתק.

את יכולה להתביית על משהו ספציפי?

קשה לי להתחבר למשהו כ"כ פנאטי, כ"כ חסר שיוויוניות. כשהבנתי שהייתי שם רק כי זה מה שהכרתי משהו השתנה אצלי.

(היא מסתכלת עליי ומחייכת) אף אחד לא האמין שאני אהיה הכופרת של הבית.

ועכשיו? איך את תופסת את הדת?

אני נגד הדת – שוביניזם ואי קבלה של סוגי אנשים שונים, הגדרות קולקטיביות, מה מותר לאכול, מה אסור ללבוש, אין חופש למרות הדמוקרטיה.

אז לא , הכל היה עניין של החלטה . אכלתי נכון , הייתי במקום הנכון ( יהיו כאלה שיתנגדו לכך ששיבטה זה המקום הנכון אבל בשבילי היא ללא ספק הייתה),  אז אפשר לקרוא לה יריית הפתיחה לשינוי שעברתי .

זה גרם לך להרגיש שונה, אז? 

זה גרם לי להרגיש לבד כל הזמן, בלי חברים, לא סיפרתי לאף אחד על מה שקורה בביה"ס, הרגשתי שלא יבינו, ראיתי אותם כמושלמים, רזים, כי גדלתי לתוך זה.

בגלל כל זה הפכתי לבן אדם מתגונן, ככה גדלתי, זה מה שגורם לי לעמוד על הרגליים, מי שמוכן להתמודד עם זה ולהכיל את זה, אלה האנשים שיהיו בחיי ,אני לא שמה לב לזה זה פשוט מובנה.

היא אומרת את זה ואני נזכרת בעצמי איך לאט לאט זה קרה, קילפתי את השכבות, הרעש התמתן, נרגעתי קצת. הייתי חוזרת כל שבועיים הביתה מהצבא מופצצת במחמאות, התחלתי לאהוב את עצמי, באמת, את הדברים הטובים שלי וגם את הלא.

מתי הייתה התפנית? 

השתחררתי וחיפשתי את עצמי כ"כ ,החלטתי שלשם שינוי אמשיך את התהליך שהתחלתי בצבא, תהליך שנמשך כבר שנתיים והמשיך עוד שנה שבסופה הגעתי ל-  50 קילו של ירידה . התחלתי לחשוב , כמה פגעתי בעצמי, כמה חשבתי על כל דבר, כמה ברחתי מביקורות נכונות, או סתם מתערבות ומורידות, וכמה לכל אחד יש בחירה ואת היכולת לנתב את הדרך לשביל בו הוא רוצה לצעוד.

כשלמדתי לא להשוות את עצמי לאחרים, אני מאד משתדלת שלא, אני מכורה לזה, זה כמו סם. ברגע שזה קורה אני עוצרת ומדברת לעצמי, זה חלק מההתמודדות שלי להיות אני, אין מה לעשות.

  איך את עושה את זה, איך את מרגישה בנוח להצטלם ככה? 

גם אני עושה את זה, מצליחה לחזק את עצמי. פתאום הרגשתי איך ביחד אנחנו מצליחות להחדיר אחת בשנייה קצת אומץ.

זה התחיל בזה שהתחלתי לאהוב את סימני המתיחה שלי וראיתי אותם כסימן היכר,כמו מסמלים את הדרך שעברתי. זה כמו קעקוע, גם אם הייתי יכולה להיפטר מהם לא הייתי עושה את זה. שלמות זה משהו משעמם שאני לא דוגלת בו בכלל. ואז התחלתי להבין כמה קשה לי שאנשים מצפים ממני למשהו שאני לא מסוגלת לתת, הפסקתי לשחק משחקים ולהיות מי שאני לא במיוחד בגיל 27.

לכל אחד יש איזושהי שריטה או משהו שהוא פחות אוהב אצלו, אני יכולה להגיד על עצמי שאני לא אוהבת את סימני המתיחה שלי. אולי אפילו שונאת אותם, אומנם האמנתי לרחל ושמחתי בשבילה, אבל בשבילי זה האוייב הכי גדול, הדבר שאני מרגישה שהוא גדול עליי.

למרות כל ההרגשה הפנימית שלי הגעתי גם אני להחלטה כמו רחל.

כרטיס הביקור שלי אלה התמונות של פעם, הניצחונות האישיים.  אמנם רזיתי 50 קילו. אך הראש והלב הם עדיין של אותה ילדה, שמבחוץ נראית חזקה ומשוגעת אבל בפנים היא רכיכה אמיתית, נפגעת בקלות ולוקחת ללב. אז אמנם זו השריטה שלי, היא מעסיקה אותי הרבה, אבל למדתי לאהוב גם אותה כמו את שאר השריטות. אני לוקחת את החלק הזה בגופי ומאמצת אותו כל כך חזק, הוא ההוכחה שלי להצלחה.

הוא הזיכרון מתקופה שהייתה והפכה אותי למי שאני היום.

זיכרון מר שככל שעוברות השנים אני הופכת אותו למתוק.

תאהבו את עצמכם בלי סוף, תפסיקו לבקר את עצמכם על כל דבר קטן. אתם הכי טובים שאתם אתם.