תערוכה בגלריה של הפקולטה לחינוך

מבטים צולבים

מחאות, הפגנות והתנגדות בדמוקרטיה הישראלית

"את המהפכה חולמים בעלי החזון, מצטרפים אליהם האמיצים, והנוכלים קוצרים את הפירות"^[i].

שמואל רחמני, ענת סרגוסטי, מיקי קרצמן, אלדד רפאלי, גדעון אגז'ה, דפנה טלמון, עוזי פורת, יסמין שטיינמץ, אביר סולטן

כל אחד מן הצלמים המשתתפים בתערוכה "מבטים צולבים" מציג פנים שונות של מחאה או התנגדות, ואולם הצגתם יחד טווה פסיפס המשקף את אופני המחאה וההתנגדות אשר התקיימו בישראל בעבר, לצד מופעי התנגדות ומחאה עכשוויים. מבטן של עדשות המצלמות מצטלב עם מבטיהם של המוחים והמפגינים ונצרב בתצלומים, נפרשים יחד כתמונת פנורמה, מיחידים המתייצבים כנגד הזרם ועד לרבים המתלכדים לזרם חדש. התצלומים בתערוכה מספרים סיפור אנושי על בני אדם העומדים על זכותם לומר "לא", להתנגד ולמחות. הם מתווים תמונת פנורמה חלקית אך ממוקדת. לעיתים מעלים את דיוקנו האנושי של המפגין הבודד בתוך המון המפגינים, ולעיתים מסרטטים את פרצופו של הגוש, את כוחם המלוכד של המון מפגינים זועקים או דוממים, מצהירים את התנגדותם למשטר, לכוח, לשררה, לאי-שוויון או לעוולות בדרכים יצירתיות ואמיצות, מעמתים את הצופה/הצלם עם נקודות מבט ספקניות, ביקורתיות.

התערוכה סוקרת מפגנים שונים של מחאה מאז הפגנות הפנתרים השחורים ב-1971 – כבר אז השתמש השלטון בכוחות משטרה גדולים, בהתזת מים על אזרחים ובמעצר מפגינים – ועד לימינו, והיא מפנה את מבטנו למפגינים המיישירים מבט חוזר, לכוחו של האדם הבודד הניצב איתן מול הזרם, לכוחה של התנגדות, לחולשתה ולכוחה של הדמוקרטיה הישראלית וליכולתה להכיל ולהתמודד עם התנגדות ומחאה.

תצלומי הפגנות הפנתרים השחורים מחייבים את הצופה לעצור, לשאול, מה נשתנה? מה קרה לדמוקרטיה הישראלית ביובל השנים שעבר מאז? האם הצטמצמו פערי אי-שוויון והסללה בחינוך ובחברה הישראלית? מהם סיכוייה של נערה מן הפריפריה החברתית להצליח ולפרוץ את תקרות הזכוכית? הפנתרים אכן כבשו טריטוריה מרכזית, חברתית, פוליטית ותודעתית בתוך הישראליות בפעולתם, ואכן יצרו "חומה ומגדל" משלהם, תקעו את דגל הקיפוח והאפליה בטבור החברה הישראלית, שינו את המפה הפוליטית. האם קיפוח, אפליה וחוסר שוויון נעלמו מהמרחב הישראלי?

אריאלה אזולאי מצביעה על תפקידו וחובתו האזרחית של הצילום במציאות אלימה ובלתי שוויונית^[ii]: "העובדה שהצילום נעשה דומה לסיטואציות האלימות שבהן הופעל מבהירה עוד יותר את הצורך בקיומה של אמנה אזרחית של הצילום, כאוסף של דרכי מילוט ממצבים שבהם טבעת החנק מתהדקת סביב המצולמים. "זוהי 'החברה הדמוקרטית' שבתוכה מופעל הצילום, ופעמים רבות, אולי באופן פרדוכסלי, הצילום הוא זה אשר בכוחו לשרטט קו מילוט ראשון כשהמים גואים והגל מתעצם".

חן שפירא
אוצר התערוכה, מכללת סמינר הקיבוצים

[i] אברג'ל, ראובן, יום עיון "אחרת אין לי ארץ", שנקר, 2017.

[ii] אזולאי, אריאלה, האמנה האזרחית של הצילום, עמ' 462.