دار דאר | זוהר שניאור
אחר הצהרים אחד, פתחתי דלת של ארון בבית, וגיליתי בתוכו עשרות קלטות וידאו. בתור סטודנטית לקולנוע הרגשתי שמצאתי את ההיסטוריה של היקום כולו בתוך קופסה, מחולקת לקלטות שאורך הסלילים של כולן יחד הוא מאות שעות צילום. פתחתי בחקירה קטנה וגיליתי שלאבי הייתה פעם מצלמה. התחלתי לשבת בחדר העריכה ולצפות באובססיביות בקלטת אחר קלטת. אבי צילם באירועים משפחתיים, בחגים וגם ברגעי היום-יום. אני מצולמת בחלק מהקלטות אבל אני לא זוכרת כלום.
ככל שצפיתי ביותר קלטות, נוצרה בי אשליה של חידוד זיכרון, ובעודי מנסה לערוך דברים שהתחלתי לחוות כזיכרון, גיליתי הרבה דברים על המשפחה שלי. התמכרתי להרגשה של להבין ו"להזכר" בדברים תוך כדי צפייה, ובשלב מסויים הרגשתי צורך לשתף את אבי במסע המופלא הזה, לברר איתו דברים ולשתף אותו במבט אל העבר. גיליתי שגם אבי בקושי זוכר דברים ובמקרה הפחות טוב, פשוט לא משתף פעולה עם החקירה שלי. הפרויקט עוד לא הגיע לסיומו, ואני מקווה למצוא דרכים לגרום לו להתבונן במה שהוא צילם ולספר את מה שהוא זוכר מכל סיטואציה לפרטי פרטים.
*דאר – המילה שמתארת את המונח בית (פיזי ומטפורי) בערבית מרוקאית (אל מוגרביה).
