-
מתחם "הקרולינות" באילת
פרויקט על נוסטלגיה, טבע ואדם.
איך מתחם בגודל של 20 דונמים ברצועת החוף הדרומי באילת
ננטש ונשכח.
פרויקט מצולם מאת ג'ני גרינשפון וחן רוזנפלד
-
"מתחם הקרולינות" המיתולוגי מיועד להריסה אבל מי בכלל זוכר?!
כשאתם מגיעים לאילת בחופשת הפסח והקיץ, חנייה היא בעיה עיקרית, במיוחד כשרוצים לנפוש בחופים הדרומיים של העיר. רבים מחנים את האוטו במגרש חול, מול חופי הצלילה :"אקווה ספורט", "נירוונה" וכו'. אם המיקום יעזור, אז ליד המאהל הבדואי של יוסוף. מרוב מכוניות לא רואים את הגן הנעול. מקום שמרבית תושבי העיר שכחו, מתחם הקרולינות. בכניסה למתחם יש שער עם מנעול שהוא יותר בשביל לשמור על כבודו של השער הקרוע, העזוב.
-
כשנכנסתי למתחם ועברתי מתחת לשלט הקבלה (שבכל צעד חששתי שייפול על ראשי), ראיתי ערימות של הריסות. זבל על כל סוגיו. כשהרמתי מבטי גיליתי משהו מוזר, מקום שהזמן לא נגע בו.
יש זריקות צבע של טורקיז דהוי, עצי דקל עייפים שאפילו הבריזה קלילה של העיר יכולה להפיל. רואים שהיו במקום חיים, תוססים, מהנים. בשביל היוצא מהקבלה מגלים מראה מוזר של מבנים בצורת משולש, בערך, עומדים להם ללא כל תכלית. על כל משולש (אוהל קבע) יש מספר. בחלקם נשארו מיטות, ספות ובגדים. היו במקום חיים. -
זו הרגשה מיוחדת לעמוד לבד במקום שאיש אינו מכיר. הכיסאות שהיו פזורים ברחבי המתחם תפסו את עיני. כל כיסא שונה אך ההזנחה להם משותפת. יש שם ספות עזובות, מיטות, כיסאות, כיור ואפילו מקרר שרק מחכה להתמלא באוכל כמו פעם.
-
התאורה משתנה, השמש שוקעת, לפתע פנסים מאירים על המקום. פנסים של המלון שמתנשאים מעל המתחם, מלון 5 כוכבים לצד אוהלים. הלכתי חזרה לשער, לאט לאט, עם איזשהו קושי לא מוסבר לעזוב את המקום. למרות שהיה סוף יוני, קיוויתי שיגיע גשם שישטוף את הלכלוך, ההזנחה, החול והעייפות . קיוויתי שכולם יראו את המתחם בשיאו רגע לפני שכדור ההרס יעשה את שלו ויעלים לתמיד את המקום.
-
בין כל העיזבון הזה באמת הרגשתי קסם, סקרנות שלא עוזבת. למי שייכים בקבוקי היין הריקים? הסוודר הכתום? הכפפה? המדורה? אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי.
סגרתי את השער, נעלתי עם המנעול, שירגיש שהוא שומר על הגן הנעול.
-
