"אין דרך אחרת לשלב אותו חברתית?"
איתי: " גם אני לא רוצה אבל זה מה שצריך לעשות". הייתי מתוסכלת במשך כמה ימים, לא רציתי
להרוס את החינוך הטוב בעיניי, של הבן שלי. בסופו של דבר, איתי הביא לו את הפלאפון הזה,
המכשיר שכולם מכורים אליו. לפעמים גם אני. הוד, הבן שלי, שמח לקראתו. קיוויתי שלא יקרה
מה שקרה לאחרים ואולי בכל זאת יצא מזה משהו טוב, והוא יתחבר לשאר החברים עכשיו.
היום אני מבינה שהייתה בעיה אחרת.
אני נזכרת לפעמים בילדותו של הוד. הוא היה בערך בן שלוש. כשהיה רואה את עצמו במראה,
התחייך לו חיוך ענק על פניו. זה בבואתו הצחיקה וסקרנה אותו.
ברגע שקיבל את הפלאפון, התחיל לחקור אותו ומה יש בו. הוא החל ללמוד כיצד לעשות כל מיני
פעולות ולדבר עם חברים. יכול להיות שהרגיש יותר מקובל חברתית אבל עדיין אחר הצהריים
שלו היה לבד.
אחרי תקופת הגילויים והחשיפה ליכולות הטכנולוגיה, הוד החל לבדוק את כישורי הצילום שלו.
האמת שזה מאוד נחמד שכל אחד יכול לצלם. אם מישהו אוהב צילום, הוא יכול לצלם בכל
מקום וכל דבר כי הפלאפון מאפשר זאת. תמיד עניין לראות מה כל אחד מצלם ומה הסיבה לכך.
בתחילה צילם הוד את החבר'ה מהכיתה, אח"כ קצת טבע ומקומות בהם טיילנו. עם הזמן ראיתי
שהוא בעיקר אוהב לצלם את עצמו. בהתחלה חשבתי שזה טוב, אפילו מצוין. הרי כולנו רוצים
ללכוד רגעים טובים בחיינו ולאחר זמן מה להסתכל בתמונות ולהיזכר כמה כיף / מצחיק / אולי
אפילו מתסכל היה.
הוד כל כך אהב לצלם את עצמו! וולא הסתפק בזה. הוא אהב להסתכל על הצג כשהוא כבוי כדי
לראות את השתקפותו.
המצב החמיר יותר ויותר. לא יכולנו לעצור את זה. הוא לא עזב את הפלאפון כך שלא יכולנו
להחביא אותו או להחרים לו אותו. גם בלילה הוא אחז בו חזק.
אחרי כמה שנים של ייעוץ עם גורמים שונים, הבנו שעלינו למצוא דרך בעצמנו. הרגשתי שאיתי
מדחיק את הבעיה בתירוץ גיל ההתבגרות. לפעמים אני שואלת את עצמי למה הייתי לבד
במערכה ולמה הוא היה עסוק כל כך בענייניו. השתעשעתי במחשבה שהוד, אולי, למד מאביו.
ביום שני, אחרי שהוד חזר מהתיכון, הוא הניח את תיקו ליד הדלת ומתוך היסח-דעת, הניח גם
את הפלאפון. ניצלתי את ההזדמנות החד- פעמית ולקחתי אותו. לא ידעתי היכן להניח אותו אבל
הבנתי שקודם כל צריך לכבות ולהחביא אותו. זה מה שעשיתי.
הוד חזר והפך את התיק, נכנס לשירותים לבדוק שם ולא הבין לאן נעלם המכשיר. הוא הסתכל
עליי במבט דומע. נראה שהבין. חיכיתי לרגע והוא הביא את הרגע אליי. בסערת הרגשות, הוא
לקח את התיק ויצא מהבית. המבט שלו היה מתוסכל, עצוב ובעיקר מאוכזב.
הרגשתי סיפוק, רציתי לחנך אותו קצת. התלבטתי אם ללכת לחפש אותו ולדבר איתו או להניח
לו כדי שיגיע למסקנות לבד. החלטתי לתת לו להירגע, הוא יחזור.
בינתיים החלטתי ללכת לסופר ולארגן כמה דברים לקראת פרויקט גדול שהבוס ביקש ממני
להכין. חזרתי הביתה בשבע בערב. ברגע שנכנסתי הביתה הטלפון צלצל. עניתי, לא הבנתי מה
קורה. דקה אחר-כך ניתקתי את הטלפון, רצתי למכונית, וכמובן שהיא החליטה לא להתניע.
אחרי כמה שניות המנוע חזר לפעול ונסעתי כמו משוגעת. תמיד אני מבקרת את המשוגעים
בכביש אבל הפעם זה לא ממש הפריע לי.
הגעתי לחניון שכנראה לא אשכח לעולם. החניתי את האוטו ורצתי. לא זכרתי שאני יכולה לרוץ
בכלל, אבל זה לא עניין אותי באותו רגע. הכל נראה מאוד יפה, יפה עד כאב.
אנשים רבים הקיפו אותו, את הילד הקטן שלי. התחלתי לדחוף אנשים, לרעוד. מה קרה לך ילד
יפה שלי? צרחתי, רעדתי, בכיתי. התחלתי ללטף אותו. ניסיתי למצוא סימני חיים. מישהו ניגש
לספר לי משהו ששמעתי במעומעם: "אנשים… ראו… ילד… מים". ואני התחלתי לצעוק ולנסות
להבין מי עשה את זה לבן שלי?! לילד הקטן שלי!
אחרי שהצלחתי לנשום מעט, אבל לא לעכל, הסבירו לי כי ראו אותו בוהה מהופנט מהמים. הוא
התבונן שעות בהשתקפותו, עד שלפתע נכנס למים וניסה לתפוס משהו. לא הבנתי מה זה אומר.
מה לעזאזל יכול להיות במים שרצה לתפוס אותו? דג?
ילד יפה שלי, כל כך אהב את דמותו ועכשיו לא יראה אותה לעולם.
***
