היות שושבין הוא תפקיד מאוד מאתגר אצלנו. כן, אצלנו בקהילה האתיופית. יש גם יתרונות
בלהיות שושבין, בעיקר לרווקים שביננו. לי הייתה סיבה טובה לשמוח במקרה הזה, לפחות
בהתחלה.
קיץ אלפיים וארבע-עשרה. החבר הכי טוב שלי, מוטי, הפתיע בחתונה עם אהובתו. הכרתי טוב
מאוד את הזוגיות שלהם, היה צפוי שיתחתנו בזמן כלשהו. הם מרוצים ואוהבים. אני, מצידי,
שמחתי בתזמון החתונה. ידעתי מי צפויה להיות השושבינה בצד השני. שיר כן, שיר. הייתי גנוב
עליה. אני זוכר איך הייתה מסתכלת עליי. אני זוכר אותה, את החיוך שלה.
"חבר טוב תמיד בזמן הנכון". האירוע היה נחוץ כדי לחזק את הקשר שלי ושל שיר. קיימנו כבר
שלושה דייטים חשאים .
שיר הייתה חברה הכי טובה של הכלה. הקשר שלי ושל שיר לא היה צפוי בשום פנים ואופן, מכיוון
שהחבר הקודם שלה היה מוכר לחבר הכי טוב שלי, מוטי. הם כבר לא היו בזוגיות מטעמים של
קירבת משפחה. בספירת דורות שסופרים ההורים, נמצאו קרובים, לכן הקשר לא אושר על ידי
שני הצדדים של אותה משפחה. הקשר ביני לבין שיר לא מצא חן בעיני מוטי. הוא אמר לי בכנות
כשישבנו בבר שכונתי, "אתה חבר טוב שלי, תעשה מה נראה לי בקשר לשיר, 'אני לא יודע
כלום'". באותו רגע, זה הדליק לי את העצבים. יום למחרת כבר הבנתי שזו הייתה תשובה צפויה.
אחרי הכל הבחור השני היה איתו בצבא, בשדה הקרב.
הגיע יום חלוקת התפקידים לצוות השושבינים: ארבעה בנים וארבע בנות. מוטי שאל, "אתה
רוצה להיות שושבין ראשי?" השבתי בצחקוק, "לא. יש מנוסים ממני לתפקיד". זאת הייתה הפעם
הראשונה שלי.. לא היה לי מושג מה הולך להיות. מצד שני, הנחתי שגם הוא רצה לשמוע תשובה
שלילית כדי לתת את תפקיד "ראש שושבין" לאחד השושבינים המנוסים שיש לו. מבחינתי,
ההחלטה לתת את התפקיד לבחור בשם אבי, הייתה האפשרות הכי טובה שיכולה להיות. "ראש
שושבין" הוא תפקיד מאוד מאתגר. סוג של סגן חתן, מעין רס"ר צבאי, מפיק לזוג החדש את כל
צרכיהם, מתחילת החתונה עד סופה. אצלנו, חתונה מתחילה ביום רביעי ונמשכת עד מוצ"ש,
לפעמים אף גולשת ליום ראשון.
בעצתו של אבי, קבעו מוטי והכלה מי מהבנות תתאים למי מהגברים. לאחר שבועיים נקבעה
פגישת היכרות לכל השושבינים, פגישה ראשונה עם בת הזוג שנקבעה מראש.
הערב הגיע. הפגישה התקיימה בביתו של מוטי שפתח את הדלת לקראתי. לחיצת יד. כמה
מצוות השושבינים כבר הגיעו. לאחר דקות אחדות, דפיקה בדלת. מהפתח שמעתי קול אישה.
זוהי שיר. היא הייתה לבושה בשמלה מסורתית לבנה, וכתפיה היו עטופות בצעיף. היא זיהתה
אותי. ובכן, לא החמיצה את הרגע לחייך את החיוך ההורס. זה היה שווה הכל, שווה להיות שם
ברגע הזה. אחר-כך התקדמה והתיישבה על הספה מולי.
לאחר שעה קלה כבר כולם הגיעו. בסיום הארוחה הטובה הוגש אלכוהול. מוטי החל להציג את
הזוגות: "לאחר שבחנו את כל החבר'ה השושבינים, החלטתי שזוהי רשימת הזוגות." הוא קרא את
שם שושבין הראשון, ולאחר מכן שמה של השושבינה, והכריז עליהם: זוג. כולם מחאו כפיים. מוטי
עבר לזוג השני. קרא בשמי, "שלום." חייכתי קלות, בפנים חשתי התרגשות של "הנה זה מגיע."
ההכרזה תוביל אותי ואת שיר לקרבה גדולה בלי שום חשש מאחרים. מוטי הכריז: "אתה עם
עליזה". הייתי המום לרגע. חשבתי שאולי הוא צוחק. הסתכלתי על שיר. ראיתי גם שהיא מביטה
בי באותו מבט של "מה קורה".
מוטי התקדם לזוג הבא, והמשיך בהכרזת השמות. אני כבר לא הקשבתי. לקחתי לגימה ארוכה
של ווסקי מהכוס שהייתה בידי. לאחר שסיים את ההכרזה, מילאתי שוב את הכוס בוויסקי, ויצאתי
מהבית לעשן, ובעיקר להתאוורר.
עמדתי למטה, מתחת לבלוק, הדלקתי את הסיגריה. השעה הייתה כבר תשע ועשרים, נהיה
מעט קריר. הרגשתי את הבריזה. לקחתי שאיפה מהסיגריה. מולי נוף הרחוב, נקודות האור של
עמודי החשמל שהיו רחוקים זה מזה. השעה הייתה מאוחרת. עמודי התאורה הבודדים לא
הצליחו להאיר את השכונה האפלה. שמעתי מאחור נקישות עקבים. קול הצעדים גבר והתקרב.
כשהסתובבתי, היא עמדה מולי, לבושה בשמלה, שחלקה העליון חשוף, וידיה שלובות. נראה היה
שהרגישה את הבריזה יותר ממני. אמרתי לשיר, "היי" והחזרתי את המבט לנוף שצפיתי בו קודם
לכן. היא נעמדה לידי ואמרה "היי". הרגשתי את השקט שנוצר. לקחתי שאיפה מהסיגריה ופלטתי
עשן. השקט נמשך. שאלתי אותה: "ידעת על זה?" היא ענתה מהר, "מה פתאום?" הרגשתי את
מבטה עליי. סובבתי את הראש והיא החזירה את המבט קדימה. "אמרו לי שסירבת להיות ראש
שושבין," אמרה שיר. עניתי: "כן, סירבתי, מה לי ולראש שושבין?" שיר לקחה נשימה, "אתה יודע
שזו הסיבה שאנחנו לא זוג. אני ראש שושבינה של הבנות, היו צריכים לצוות אותי עם ראש
שושבין." הסתובבתי אליה, היא הביטה בי. תוך כדי כך תהיתי, 'איך לא חשבתי שזה עובד כך'.
צחקוקים עלו מן המדרגות.. הבנתי שאלה הם השושבינים האחרים שירדו גם הם לעשן. אבי היה
ביניהם ועוד בחור ובחורה. הבחורה הגיעה וחיבקה את שיר. פתאום שמתי לב שהסיגריה כבר
נגמרה. זרקתי את הפילטר ועליתי לבית. כשנכנסתי, קולותיהם הרמים של השושבינים הרעישו
לי באוזניים. התיישבתי בניהם. מוטי מזג לכולם צ'ייסרים. הרמנו כוסות "לחיים" ולגמנו. כעבור
חמש דקות עלתה שיר והתיישבה מולי. זמן לא רב אחר-כך, כולם צעקו ושוחחו באופן חופשי…
מדי פעם המבט שלי ושיר הצטלב. פתחתי בשיחה עם זו שישבה לידי. עבר זמן מה, כנראה
הרבה, כשהבחנתי שישי נעלמה. העפתי מבטים לכל עבר אך היא לא הייתה אתנו. לגמתי לגימה
ארוכה. ציוותי על אבי שימזוג עוד כוס. קמתי והלכתי לכיוון השירותים. כשחזרתי, שיר שוב הייתה
שם. הרגשתי הקלה. חייכתי אליה והיא החזירה חיוך. מצאתי את עצמי יושב לידה ומספר בדיחה.
היא צחקה, אבל זה היה צחוק מעט מאולץ. לחשתי לה על האוזן: "בואי אחרי" והלכתי לכיוון
מסדרון שמוביל לחדרים. לא הייתי בטוח שתגיע. מה שבטוח, אני כבר ריחפתי.
***
