מָעָבר לְעמודה מספר 1

  • בחירה בטוב

    "בפעם הראשונה שומע אני מפי אבא הזועם דברי רכות כגון אלו, ואני שוכח ברגע את כל רדיפותיו וקללותיו ומכותיו, כאילו כל אלו לא היו כלל בעולם".

    כשבועיים לאחר שקמתי ממשכבי אומר לי אבא:”ועתה בני קום ולך אל החדר ואל תהרהר עוד באולרים ובדיברי הבל הבלים. הגיע הזמן שתשתדל קצת להיות איש, אם ירצה השם בעוד שלוש שנים תהיה ל״בר מצווה״ עד מאה ועשרים שנה כח-ה-ה-ה״. בדברים נעימים הללו שלחני אבא אל חדרו של מלמד חדש ר׳ חיים החתול . בפעם הראשונה שומע אני מפי אבא הזועם דברי רכות כגון אלו, ואני שוכח ברגע את כל רדיפותיו וקללותיו ומכותיו, כאילו כל אלו לא היו כלל בעולם. לולא בושתי הייתי מחבקו ומנשקו. אבל חי-חי-חי כיצד נושקים לאבא? אמא נותנת לי לחדר תפוח שלם ושתי אג׳ וגם האשכנזי נותן לי במתנה שתי פרוטות בצירוף מריטה בלחי ומדבר בלשונו:״ נער יפה! טוב, טוב!״ נוטל אני את מסיכת ביצה תחת זרועי, נושק את המזוזה והולך החדרה, כתינוק שנולד מחדש. בלב טהור ומרווח, בראש בהיר וצלול, במחשבות טובות וטהורות. בנפש נקיה וכשרה. השמש משקפת ממרומים וקוראת לי שלום בקרניה החמות, הרוח הקלה מתגנבת מתחת לפאותיי, הציפורים מצפצפות:״ ציף! ציף ציף! כל איברי כאילו מתרוממים, מתנשאים באויר מתאווה אני לרוץ, לפזז, לרקוד האח, מה טוב ומה נעים לאדם כשהוא חי וכשהוא תם וישר, כשאינו לא גנב, ולא שקרן ! מאמץ אני את הגמרא אל ליבי בכל כוחי ורץ החדרה מתוך חשק גדול, ואני נשבע באותה הגמרא שלעולם לא אשלח ידי בדבר שאינו שלי. לעולם לא אגנב לעולם לא אשקר, תם וישר, ונקי וכשר אהיה כל ימי חיי…
    נגן מצגת עצור מצגת

  • Mit solchen süssen Wörtern schickt mich der Vater in die Schule zum neuen Lehrer, zu Meister Chaim Kater. Das erste Mal höre ich von meinem wütenden Vater solche guten weichen Wörter und ich vergesse innerhalb einer Minute all seine Verfolgungen, mit all seinen Flüchen, mit allen seinen Schlägen als ob‘s gar nicht auf der Welt gewesen wäre. Wenn ich mich nicht schämen würde, würde ich ihn umarmen und küssen. Nur, hi-hi-hi – wie küsst man denn einen Vater?…Die Mama gibt mir einen ganzen Apfel mit zwei Groschen mit in die Schule und auch der Deutsche schenkt mir ein paar Kopeken und kneift mich dabei in die Wange, und redet auf seine deutsche Art:
    – Hübscher Knabe! Gut, gut!…Ich nehme die Gemara unter den Arm, ich küsse die Mesusa und gehe zur Schule wie ein Neugeborener, mit einem reinem Herz, einem leichten Herz, mit einem reinen, klaren Kopf, mit neuen Gedanken, mit frischen, ehrlichen, frommen Gedanken. Die Sonne kuckt und grüsst mich mit ihren warmen Strahlen. Das Windlein stiehlt sich zu mir unter eine Schläfenlocke, die Vöglein zwitschern: „zwitsch-zwitsch-zwitsch-zwitsch!“…Es hebt mich, es trägt mich in der Luft, ich habe Lust zu rennen, zu springen, zu tanzen – Ach, wie gut, wie süss das ist, dass man lebt und man ist ein Ehrlicher, man ist nicht kein Dieb, kein Lügner!
    Ich drücke die Gemara fest-fest zum Herzen und laufe eilig-eilig in die Schule zur und ich schwöre bei der Gemara, nie, nie einen Fremden zu belästigen, nie, nie zu stehlen, nie, nie zu lügen, wirklich zu sein ein Ehrlicher, ein Ehrlicher…
    נגן מצגת עצור מצגת

  • ייִדִישׁ

    ― אין אַ פּאָר װאָכן אַרום נאָך מײַן אױפֿשטײן פֿון בעט רופֿט זיך אָן צו מיר דער טאַטע:

    ― נו, מײַן זון, אַצינד גײ אין חדר אַרײַן, און האָב שױן מער ניט אינזינען קײן מעסערלעך מיט קײן נאַרישקײטן … שױן צײַט זאָלסט שױן אָנהײבן װערן אַ שטיקל מענטש; אם ירצה השם, איבער דרײַ יאָר װערסטו שױן בר־מצוה, צו הונדערט און צװאַנציק יאָר, קכע־הע־הע!

    מיט אַזעלכע זיסע װערטער שיקט מיך דער טאַטע אַרױס אין חדר אַרײַן צום נײַעם מלמד, צו רב חײם קאָטער. דאָס ערשטע מאָל הער איך פֿון מײַן בײזן טאַטן אַזעלכע גוטע װײכע װערטער, און איך פֿאַרגעס אין אײן מינוט אַלע זײַנע רדיפֿות, מיט אַלע זײַנע קללות, מיט אַלע זײַנע פּעטש, גלײַך װי ס'איז גאָרנישט געװען אַף דער װעלט. איך זאָל מיך ניט שעמען, װאָלט איך אים אַרומגעכאַפּט קושן. נאָר כי־כי־כי ― װיִאַזױ קושט מען אַ טאַטן?…

    די מאַמע גיט מיר מיט אין חדר אַרײַן אַ גאַנצן עפּל מיט צװײ גראָשן, און אױך דער דײַטש שענקט מיר אַ פּאָר קאָפּיקעס מיט אַ קניפּ אין בעקל, רעדט אַף זײַן שפּראַך:

    ― היפּשער קנאַבע! גוט, גוט!…

    איך נעם די גמרא „ביצה“ אונטער דער האַנט, איך טו אַ קוש די מזוזה און גײ אין חדר אַרײַן, װי אַ נײַ־געבאָרענער, מיט אַ רײן האַרץ, אַ גרינג האַרץ, מיט אַ לױטערן קלאָרן קאָפּ, מיט נײַע מחשבֿות, מיט פֿרישע, ערלעכע, פֿרומע געדאַנקען. די זון קוקט־אַראָפּ און גריסט צו מיר אירע װאַרעמע שטראַלן. דאָס װינטעלע פֿאַרגנבֿהט זיך צו מיר אונטער אַ פּאה, די פֿײגעלעך פּישטשען: „טיף־טיף־טיף־טיף!“ … עס הײבט מיך, עם טראָגט מיך אין דער לופֿטן, עס װילט זיך מיר לױפֿן, שפּרינגען, טאַנצן ― אַך, װי גוט, װי זיס דאָס איז, אַז מע לעבט און מען איז אַן ערלעכער, מען איז ניט קײן גנבֿ, ניט קײן ליגנער!

    איך קװעטש צו די גמרא צום האַרצן שטאַרק־שטאַרק, און לױף אין חדר אַרײַן געשמאַק־געשמאַק, און איך שװער באַ דער גמרא, אַז איך װעל קײנמאָל, קײנמאָל ניט זאַטשעפּען קײן פֿרעמדס, קײנמאָל, קײנמאָל נישט גנבֿהנען, קײנמאָל, קײנמאָל ניט לײקענען, תּמיד זײַן אַן ערלעכער, אַן ערלעכער, אַן ערלעכער…

     

     

    צילום: איילה שפיצר