התבגרות

אבא, חבוש יארמלקה כפוף מעל ספר, לומד ומשתעל, משתעל ולומד. אמא, במטבח, טורחת באפייה חלה לקראת שבת. אני, עוסק בשלי, משחיז ומשחיז…..
פתאום, מתנער אבא כמקיץ משנתו:
-מי מצייץ שם? מי משפשף? מה אתה עושה "שיי -קחח -געץ" שכמותך.
הוא ניגש אלי, גחן מעל אבן המשחזת שלי, מושך באוזני ומשתעל:
א-אה! אולרים! אומר אבא ונוטל מידי את האולר ואבן המשחזת. "פגע רע שכמוך צריך לקחת ספר ליד!"
אני בוכה ומיילל בקול. אבא מרביץ בי שתי סטירות. אמא מגיעה במרוצה מהמטבח, שרווליה מופשלים, ה'גוואלד' בפיה:
שא שא, מה קורה שם. למה אתה מכה את הילד למען השם? מה הוא כבר עשה, אוי ואבוי לי.
אולרים! צועק אבא ומשתעל, גן ילדים! תינוק מגודל שכמוך. לא מסוגל להחזיק ספר ביד. בחור בן שמונה. אני אראה לך מה זה אולרים! עצלן חסר מוח שכמוך. כל היום חושב על אולרים.
גוואלד, מה הוא רוצה מהאולר שלי, במה חטא, מדוע הוא כועס?

אני זוכר את אבא, כמעט תמיד חולה, תמיד חיוור וצהוב, ותמיד רוגז וכועס על כל העולם כולו. מכל שטות קטנה נדלק ורוצה להרוס אותי. למזלי, אמא שומרת עליו מפניו, מצילה אותי מידיו.

Der Vater, mit seiner Kippa auf dem Kopf, sitzt über einem Buch, lernt und hustet, hustet und lernt.Die Mutter ist in der Küche und bereitet mühevoll die Challa vor. Ich höre nicht auf das Taschenmesser zu schärfen und zu schärfen.Plötzlich richtet sich der Vater auf, wie aus einem Schlaf: Wer macht dort Geräusche? Wer arbeitet da? Was tust du, du Lausbub? Er geht auf mich zu, beugt sich über meinen Wetzstein, hebt mich an den Ohren hoch und hustet. Ahaaaa?Taschenmesser! Hehehe! – Sagt der Vater und nimmt das Messer mit dem Wetzstein von mir.Du frecher Bube, nimm doch mal ein Buch in die Hand, hust, hust, hust! Ich fange laut an zu weinen; der Vater schenkt mir ein paar Ohrfeigen, und die Mutter läuft energisch von der Küche herbei mit hochgekrempelten Ärmeln.Scha, scha, was ist da los? Weshalb schlägst du ihn? Gott behüte dich! Was willst du von dem Kind? Nur Gott kann mir helfen! Taschenmesser?… – schreit der Vater und verhustet sich. — Dieser Kindskopf! …. Dieser freche Bursche!… Hust-hust-hust!…Wäre es so schlimm mal ein Buch in die Hand zu nehmen? Ein Junge von acht Jahren!… Ich will dir das Taschenmesser geben, du Taugenichts!… Wie kommst du darauf mit Messern zu spielen, hust, hust, hust!…Was kümmert ihn mein Messer? Was hat es ihm getan? Wieso ist er so wütend? Ich erinnere mich an meinen Vater, der fast ständig krank war, ständig blass, gelb, und immer wütend, immer zornig auf die ganze Welt. Für die geringste Dummheit entflammt er und will mir an den Kragen. Ein Glück, dass die Mutter mich beschützt, sie rettet mich von seinen Händen.