מאז שעליתי לכיתה ז' הרגשתי חריג. לא היו לי חברים ואף פעם לא באמת הצלחתי להתחבר. גם להתחבר למקצועות בלימודים לא יכולתי, תמיד הייתי בפיגור. אף אחד לא הבין אותי וחשבו שאני פשוט עצלן שלא משקיע בשיעורי בית אף פעם. מה שכמעט אף אחד לא ידע זה שבכל ערב אימא שלי הייתה עוזרת לי לעשות שיעורי בית, כי היא לי מאוד קשה.
לא משנה כמה הייתי לומד, עדיין נכשלתי כל פעם מחדש,
עד שהמורה לתנ"ך שאלה אותי בעל פה, "מה הקשר בין המלך דוד לבת שבע?" וידעתי לענות לה בפרוט על כל השאלה. כל הכיתה הייתה בהלם והבינו שאני לא כל כך טיפש. אותה מורה שלחה אותי לאבחון ובזכותה החיים היו קלים יותר בלימודים. למרות ההקלות שקיבלתי, לא היו "הקלות" מצד החברים לכיתה והם חשבו שאני מחפש הנחות ושמוותרים לי סתם ובגלל זה הציונים שלי עלו. התביישתי ואני עדיין מתבייש בזה שיש לי הקלות, ושאני קצת חריג ולא כמו כולם. אבל הצלחתי לסיים את התיכון עם ציונים גבוהים.
כשסיימתי את הצבא, רציתי להתקבל לאוניברסיטה והכל חזר אליי כמו בומרנג, אז אחרי מבחן או שתיים הפסקתי לנסות וויתרתי. הלכתי לעבוד ברכבת. התחלתי כמאבטח ואח"כ התקדמתי והייתי סוג של פקח, אבל שהחלטתי ללמוד להיות נהג קטר כל מי שהכיר אותי חשב שהשתגעתי,
הם לא באמת הבינו כמה חשוב לי להצליח, כמה חשוב לי סוף סוף לא להיות הילד המוזר אז מהתיכון.
עם הרבה עבודה קשה צלחתי את המבחנים – כלומר אחרי חמש פעמים בהם נכשלתי. אולי אם לא הייתי מתבייש בלקויות שלי, היה לי יותר קל. הייתי נכשל רק פעם או פעמיים, אבל מי שאין לו לקויות למידה לא יבין את זה, אף אחד אף פעם לא הבין אותי ואיך מאדם שזקוק לעזרה הפכתי לאדם שעובר חוויה לא נעימה במהלך הילדות והלאה.
