ברמת הסטריאוטיפ הספורט הישראלי ובפרט הכדורגל הישראלי ידוע ע"פ רוב בדימויו כתחום כושל, יומרני שלא לצורך, רדוד ועממי. אל כל אלו מצטרפים האוהדים הישראליים. אוהדי ספורט בישראל משתייכים לקבוצות שונות בעלי היררכיות מעמדות שונות, אך בהקשר לכדורגל הישראלי נוצר שילוב תרבותי מעניין של אחוות אוהדים וניתוב אמוציות "הרואיות" למשחק עצמו. האהדה הייחודית הזו מאופיינת בקבוצות מגובשות בעלות חוזה בלתי כתוב המהווה מכנה משותף בשפת קוד, סגנון אופי קבוצתי וחיבור השתייכותי לקבוצה. אוהדי הכדורגל הישראלי לרוב לוקחים מאוד ברצינות כל משחק ומשתתפים גם באירועי ספורט מחוץ למשחקים. הדבר הוביל לתרבות ספורט והתפתחות מקצועית של קבוצות כדורגל וספורטאים בה שני המודלים הנ"ל מתמזגים לכדי מודל משולב.
מדובר באנשים שהקבוצה מהווה אצלם מפתח אישיותי מאוד עמוק, הרבה מעבר לאהדה שלהם לקבוצה.
בעינינו קיים קשר ישיר בין קיצוניות מנטלית- ספורטיבית ובין המקום ממנו הכדורגלן והאוהד מגיעים. אלו הם שני גורמים המזינים זה את זה וניזונים זה מזה. במילים אחרות, כדורגל בלי אוהדים הוא כדורגל שלא יכול באמת לקבל את הפידבק הראוי לו, בדומה לאמן ללא קהל.
-
אוהד מכבי תל אביב
ליאור "מכבי" גרוס, סיפר לנו שכמעט ואין לו בבית שום דבר בצבע אדום (המסמל את קבוצה יריבה). צפו בריאיון.
-
אוהד מכבי חיפה
אדם מוסייב שיתף שבזמן משחק הוא לא "חבר" של שום אוהד מקבוצה אחרת. ההתמסרות, ההקרבה וההערצה של האוהדים האובססיביים לקבוצה שלהם יכולה להגיע למקומות מאוד קיצוניים. צפו בריאיון
