-
"הלבנה הכוספת, מסתתרת ונגלית. דומה שהיא הולכת ומתרחקת אך עדיין עומדת במקומה."
הזמן זמן קיץ. החמה שוקעת, האוויר הולך ומתקרר, הדשא מפיץ ריחו, הצפרדעים מרימות קולן וכריות של עננים קרועים מרחפות ושטות כאילו רצו לבלוע את הלבנה! הלבנה הכוספת, מסתתרת ונגלית. דומה שהיא הולכת ומתרחקת אך עדיין עומדת במקומה.
טאטע יושב חצי ערום על הדשא לבוש רק בחאלאט וציצית לבנה. ידו האחת מונחת בין רגליו וידו השנייה חופרת באדמה ופניו נשואות לשמיים משובצי הכוכבים והוא משתנק. מבטו תלוי בלבנה המשתקפת בפניו החוורות מתות.
הוא פשוט יושב שם, מעל אותו מקום בו קבור האולר זכרונו לברכה ואינו יודע כלל מה מצוי תחתיו
אח, אם רק היה יודע! מה היה אומר? מה היה עושה לי -
Sommerleben. Die Sonne geht unter, die Luft wird ein bisschen kühler, das Gras duftet, die Frösche quaken und kleine Wolkenfetzen ziehen vorbei, ohne Regen, neben dem Mond, als wollten sie ihn verschlingen.
Der weisse, silberne Mond versteckt sich alle paar Minuten und zeigt sich wieder. Es scheint, als schwebe und schwebe er, und doch steht er am Ort.
Der Vater setzt sich auf das Gras in einem Morgenmantel, halb nackt, mit einem weissen, kleinen Gebetsmantel, hält er die eine Hand auf der Brust und mit der anderen grübelt er in der Erde, schaut in den dichten Sternenhimmel und hustet.
Sein Gesicht gegen den Mond ist tot, versilbert. Er sitzt genau auf dem Ort, an dem das Messer begraben ist, und weiss gar nicht, was unter ihm los ist. Ach, wenn er nur wüsste, was würde er sagen? Was würde ich erhalten? -
ייִדִישׁ
זומער־לעבן. די זון זעצט זיך, די לופֿט װערט עטװאָס קילער, דאָס גראָז שמעקט, די זשאַבעס קװאַקען און שטיקער כמאַרעס פֿליִען דורך, אָן רעגן, פֿאַרבײַ דער לבֿנה, װילן זי אײַנשלינגען! די װײַסע זילבערנע לבֿנה באַהאַלט זיך אַלע מינוט און באַװײַזט זיך װידער, דאַכט זיך, זי שװעבט און שװעבט ― און שטײט אַף אײן אָרט. דער טאַטע זעצט זיך צו אַפֿן גראָז אין אַ כאַלאַט, האַלב נאַקעט, מיט אַ װײַסן טלית־קטן, האַלט אײן האַנט אין בוזעם און מיט דער אַנדערער האַנט שאַרט ער באַ דער ערד און קוקט אַפֿן אױסגעשטערנטן הימל און הוסט. דאָס פּנים אַנטקעגן דער לבֿנה איז טױט, פֿאַרזילבערט. ער זיצט פּונקט אַף דעם אָרט, װוּ דאָס מעסערל ליגט באַגראָבן. און ער װײס גאָרניט, װאָס אונטער אים טוט זיך. אַך, װען ער זאָל, אַשטײגער, װיסן! װאָס װאָלט ער געזאָגט? װאָס װאָלט איך געהאַט?
צילומים: נעם פויכטונגר / רותם אייש-זבודיבקר