העיסוק בשואה ואמנות 

יש הרבה נושאים ותחומי עניין אשר מעניינים אותי. בחרתי בכוונה ברורה בנושא הגורם לי לצאת מאזור הנוחות שלי עצמי – השואה ואנחנו. אם גם אתם מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלכם, הטקסט הבא הוא בשבילכם.

כישראלים, יש לנו די והותר נושאים מטרידים לחשוב עליהם: הן בפן הפוליטי, הן בחברתי, הכלכלי וכמובן הביטחוני. נשאלת השאלה, מדוע לחזור אחורה? לשחזר זוועות עבר שנוגעות למלחמת העולם ה-2? ואנו על אף הצרות הרבות שיש בארצנו, יש לנו לא מעט במה להתגאות. התקדמנו בצורה מעוררת השתאות מאז קום המדינה (סה"כ 70 שנה). אנחנו מדינה קטנה ומוצלחת אשר מובילה בטכנולוגיה, בחדשנות, במדע וברפואה ברמה בינלאומית.

ובכן, מהו הקשר לשואה?

הצלחותינו והישגינו הם תוצר ישיר או נלווה של העבר. אם נלמד את עבר משפחתנו ועמנו, נוכל לבחור איזה סוג בני אדם אנו רוצים להיות, מהם שאיפותינו ואיזה חותם נרצה להשאיר. שהרי ניתן ללמוד ולהשכיל מן ההיסטוריה. כאזרחי מדינת ישראל על כולנו לזכור את מורשתנו וההיסטוריה שלנו, עלינו להיות גאים בהישגינו, להסתכל קדימה ולהבטיח עתיד טוב יותר לדורות ההמשך. החיבור בין העבר, ההווה ועתידנו כפרטים, כישראלים, וכבני אדם בעלי השפעה ויכולת לעצב את מציאות חיינו.

אני תוהה עם עצמי:

האם זיכרון השואה והלקחים שניתן להפיק מאותה מלחמה איומה הם מנת חלקם של כל אזרחי מדינת ישראל? כל העדות? כל המגזרים? כל הגילאים? 

הישראלים מתייחסים בצורות שונות לנושא השואה. חלקנו מתעניינים בנושא, חלקנו כלל לא. חלקנו מפחדים לעסוק בנושא, חלקנו נמנעים מתוך תחושה ש"זה לא קשור אלינו" וחלקנו עסוקים רק בהיסטוריה האישית של משפחתנו ותו לא. (דוגמא לקונפליקט ההתעניינות בשואה, מוצג כאן, בקטע הבא מתוך סדרת הטלוויזיה "זגורי אימפריה")

עמידה בצפירה אינה מוגדרת כחובה של אזרחי ישראל. אני מאמינה שכל אדם חופשי יכול (ואף זכותו) לבחור את הדרך שבה הוא זוכר ומנציח אירועים לאומיים. השאלה היא לא רק כיצד אתה מנציח אירוע מסוים ואם בכלל (צפירה, טקס וכדומה), אלא דווקא מה ניתן ללמוד ממנו. ולכן, לדעתי, חשוב שכל אדם באשר הוא, בייחוד אלו שגרים במדינת ישראל, יכירו באירועי העבר וההיסטוריה של העדות השונות, וישמרו את ההנצחה, למען העתיד של כולנו!

אנחנו כאן – מדברים באותה השפה, לומדים, עובדים, מקימים משפחות, בונים חברה ישראלית חדשה מידי יום מחדש – כולנו יחד באותה סירה. עיסוק קולקטיבי הוא מאחד ולא מפלג, ומכאן כוחו. ולכן, במקום שכל אדם יבחן האם יש לו נגיעה אישית לנושא השואה (לדוגמא:"האם זה קשור למשפחתי או לא?"), אפשר להתעניין ולעסוק בנושא בצורה ביקורתית, חושבת ומסיקת מסקנות – על העולם, על המתרחש בארצות שונות ועל דפוסי התנהגותו של האדם. נושא השואה לא שייך בהכרח לדת, גזע, מין או צבע עור. שואה משמעותה חורבן וכיליון. ה"שואה" שלנו, של העם היהודי, אמנם אירעה בעבר הלא רחוק, אך לדאבוני שואה מתקיימת גם היום בווריאציות שונות ברחבי העולם בקרב עמים שונים. לאור זאת, אני מאמינה שהנושא הזה שייך לכולנו- כבני אדם, כאנשים בעלי מצפון.

כיצד נעביר את נושא השואה לדורות הבאים, תוך הכרה בכך שדור הניצולים הולך ונעלם?

אני תוהה, איך ניתן להעביר נושא כ"כ כבד, כואב ואפל לבני נוער שחלקם אינם רואים שום קשר בינם לבין ה"היסטוריה" הזו? אחת מהדרכים לעשות כן, היא הנצחת השואה באמצעות ודרך האמנות. אני מאמינה שמעבר לשפה, דת וגזע יש בין בני האדם קישורים וחיבורים שאיננו יכולים להסביר במילים. חיבור בין בני אדם יכול להיווצר דרך שפת גוף, הומור, יצירה ועוד. באמצעות אמנות ניתן לעסוק בנושאים ריגשיים, לאומיים ואישיים כאחד. אני מאמינה כי האמנות מאפשרת לבני אדם לצאת מהעיסוק ב"עצמי", באינדיבידואל, ולחשוב בפרספקטיבה רחבה יותר גם על החברה בכללותה, ועל הביקורת האישית שמתעוררת בעקבות חשיפה לאמנות. הטקסים בבתי הספר, התכנים הנלמדים בנושאי השואה והמסעות המסורתיים לפולין הם הדרך הממסדית שבה מנחילים לבני הנוער והילדים את נושא השואה. אני תוהה, האם דיי בכך? אין אני באה לבקר את הדרך הקיימת. אך כן, אני חושבת שניתן להעמיק את השיח בנושא עוד יותר וזאת:

• על ידי קיום דיונים מעמיקים הנוגעים לנושאים אקטואליים שנוגעים להיום.
• על ידי מתן אפשרות לביטוי אישי של כל תלמיד – כל אחד יכול להשתמש בכישרונותיו על מנת לבטא את מחשבותיו ורגשותיו בנושא.
• על ידי שימוש במתודות חינוכיות טכנולוגיות שיכולות לסייע בהסבר אודות הנושא.
• התייחסות לנושא השואה לא רק ביום עצמו, אלא לאורך השנה- מתן לגיטימציה לשיח אודות הנושא הכאוב.

המסעות לפולין שמתקיימים במסגרת התיכונים חשובים מאין כמותם, אם כי יש גם לעמוד על האתגרים וההשלכות הכרוכים ביציאה למסע מסוג זה בגיל צעיר כל כך.

ישנם אמנים שלא מפחדים לצחוק על המסעות לפולין והופכים את ההומור – לביקורת נוקבת

הכירו את חבורת "בירה ונזכירה"

שלושה שחקנים החליטו לשים את אור הזרקורים דווקא על נושא המסעות לפולין.

השלושה מופיעים על במות התאטרון בארץ במופע ייחודי המשלב אירוניה וסאטירה. מופע זה יגרום לכל אחד ואחד מאיתנו לנוע בחוסר נוחות בכסא. פגשתי את כרמל נצר, שחקנית ויוצרת המופע "בירה ונזכירה" לראיון צפוף על מסעות לפולין, זכרון שואה, וסאטירה. (לראיון המלא עם כרמל נצר, לחצו כאן:)

אז למה אני נזכרתי לצאת למסע לפולין רק בגיל 26?

יצאתי למסע לפולין במסגרת לימודיי במכללת סמינר הקיבוצים. יש לציין כי לא יצאתי למסע המדובר והמוכר בגילאי התיכון כמו רוב חבריי ומכריי. זאת מדוע? זו שאלה שעברה במחשבותיי תקופה ארוכה. הרי אני נכדה לארבעה ניצולי שואה ז"ל.

אני זוכרת שכשהחלה ההרשמה בתיכון למסע, היה עניין חברתי ער סביב הנושא.
-עם מי אשן בחדר? כיצד ישיגו החברה אלכוהול במלון? איפה הפריימרק הקרוב? ואיזה מגניב יהיה להיות בדיוטיפרי עם שלוש מאות מחבריי לשכבה.

כבר אז הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי. נושא השואה היה לי כ"כ מעורפל ומתוסבך וראיתי את השטחיות שסביב המסע לפולין  אשר נוצרה עקב ההגדרה "נסיעה שכבתית לאירופה". אני, בחרתי לא לצאת למסע לפולין מטעם התיכון! רציתי להיות חלק, אבל רק מהסיבות הנכונות.
לא רציתי לנסוע רק כי "כולם נוסעים". לא רציתי לנסוע בתחושה ההמונית הזו.

מאז עברו 10 שנים …

קיבלתי הודעה למייל על משלחת מסע לפולין מטעם המכללה, נרשמתי. כבר במפגש ההיכרות למסע הרגשתי שאני במקום הנכון לי להבדיל מתחושותיי בתיכון. קבוצה קטנה ואינטליגנטית אשר באמת מתייחסת למסע הזה ממקום של חקר אישי-פנימי יחד עם מדריך מיוחד, אנושי וחכם.

מה שגרם לי לרצות לצאת למסע הספציפי הזה, זאת העובדה שמימי ההכנה למסע ועד סופו, היה דגש על התעסקות רלוונטית במציאות כיום וכיצד המציאות שלנו היום מתבססת על העבר. דיון על נאציזם מודרני, שואה כיום, והיחס הבין אישי שלנו אחד לשני. מעבר למחנות הריכוז, לסיפורי הזוועה ולידע הכללי שקיבלתי עברתי מסע פנימי שסגר לי מעגל. אמי נתנה לי פתק לטיסה ובו כתובת של הבית בו סבי גדל. (מעולם אף אחד ממשפחתי לא חזר לאותו בית לאחר המלחמה). כשחברי המשלחת ואני הגענו לעיר קראקוב הראתי לגילי (המדריך) את הפתק עם הכתובת ולמרות שזה לא היה בתכנית המסע, שינינו מסלול וחיפשנו כל הקבוצה יחדיו ברגלינו את ביתו של סבי לפי הכתובת שהייתה בידי.

.

(קרקוב, פולין)

לא חשבתי שבאמת נמצא את הכתובת הנכונה, אבל כן, הגענו ליעד. ואז דרכתי לראשונה בחיי בבית בו סבי גדל לפני פרוץ המלחמה, לפני שהנאצים גירשו אותו ואת משפחתו משם. ורק המחשבה המצמררת שאילו כיום, איש היה מגיע ועוקר אותי ואת משפחתי מביתי באלימות אל עבר הלא נודע גורמת לי לצמרמורת.

נגן מצגת עצור מצגת

שנה אחרי המסע לפולין…(אפריל 2018)

לקחתי חלק במיזם תיעוד וצילום סיפורי הניצולים. בעודי מתעדת ניצול שואה (אברהם) בביתו, הוא מספר לי ולמצלמה את סיפורו האישי. לאחר שאנו מסיימים לדבר על עברו, אנחנו גולשים לנושאים כלליים עכשוויים ואקטואליים. אברהם אמר לי כמה משפטים שנחרטו אצלי חזק בזיכרון.

"אני רואה בחדשות ובטלוויזיה את הבריונות אצל ילדים, ילדים מתעללים אחד בשני דרך המסכים ומביאים למצב של עוול נפשי עד כדי דיכוי הנפש של הילד, את חושבת שכשהמלחמה נגמרה ועלינו ארצה ככה חשבנו שתראה ארצנו? ממש לא. אני לא יודע איך אחרי כל הזוועות שביצעו בנו הגרמנים אנו מתעללים אחד בשני ומרשים לעצמנו להתנהג ככה אחד לשני, יהודי ליהודי וישראלי לישראלי"

המשפטים האלו גרמו לי לחשוב על השאלה – האם באמת חשוב לדור הצעיר הנוכחי לשמר את זיכרון השואה? או שמא אנחנו ב"לופ" של זיכרון קולקטיבי החוזר על עצמו באופן מונוטוני כל שנה? כל שנה בבתי ספר יש טקסים, אנשים עומדים בצפירה ורואים סרטי שואה עצובים.

אך רגע אחד, אולי אנו מחמיצים משהו חשוב? אולי רמת ההתעניינות של הדור הצעיר בנושא הולכת ופוחתת בגלל שאנו, בסוג של ריטואל קבוע וידוע מראש כמדינה לא יודעים לשמר את החיבור והחיבור הולך ודועך בשל העובדה האובייקטיבית שניצולי השואה הולכים ונעלמים מן העולם?

הדור השני, בני הניצולים, מכירים מקרוב את הסיפורים. הם חיו את הטראומות של הוריהם לאחר המלחמה. הדור השלישי, ברובו הכיר את הניצולים דרך סיפורי הוריהם או דרך הסיפורים הישירים ששמעו מסבא וסבתא. אבל הדור הרביעי… למי הם יפנו בשאלות? כל מה שנותר מעתה והלאה אלו רק יצירות אשר ימחישו את המלחמה. (ספרים, ציורים, שירים, פסלים, צילומים, תמונות, תכניות טלוויזיה, כתבות בעיתון). באמצעות דברים אלו, יוכל הדור הרביעי והדורות שלאחריו להכיר, להסיק מסקנות, לחקור, לשאול ולהתעניין. הכל למען מטרה אחת: שהשואה לא תחזור על עצמה בשום וריאציה אחרת, לעולם!

לאור העובדה שהניצולים עצמם נעלמים מן העולם, האחריות להעביר את הסיפורים, המסר והידע מדור לדור היא שלנו. בהמשך תהיה זו אחריותו של הדור הבא… כל אלו, עוררו בי את הרצון להעמיק ולחקור את הזווית של אלו העוסקים בשואה, ומתעדים אותה ביצירותיהם.

פגשתי צלם בשם מארק ווילסון. מארק מתעד כבר מספר שנים סיפורי שואה דרך תמונות סטילס. למרות שמארק הינו צלם סטילס מקצועי מלונדון אשר כל חייו צילם פרסומות ואופנה, החליט מארק לתת לתחום הפרסומות לנוח ולצאת למסע מסביב לעולם בעקבות סיפורי השואה. במהלך ביקורו בישראל לטובת תחקיר לפרויקט הסטילס שלו, נפגשנו מארק ואני לראיון במוזיאון ת"א לאומנות.

לראיון המלא עם מארק, לחצו כאן

את הפרויקט הזה יצרתי מתוך כבוד לסבי וסבתי -הורי אבי ז"ל ולסבי וסבתי ז"ל- הורי אימי.

הם ובני משפחתם חוו את טראומות וזוועות השואה הנוראיות. חלקם שרדו בנס וזכו בחיים, וחלקם הושמדו והותירו אחריהם זיכרונות, סיפורים וגעגוע. החוויות עמהם, נמצאות בזיכרוני גם לאחר לכתם מאיתנו. הן מלוות אותי עד היום. הסקרנות התמידית בעברם ותחושת ההחמצה על כך שלא ישבתי עימם ושמעתי את סיפורם במהלך מלחמת העולם השנייה גורמת לי להצטער על כך שלא התעקשתי לשאול. אני רואה בעיסוק בנושא השואה כשליחות אישית שכן לדאבוני העיסוק בזיכרון השואה בארץ ובעולם הולך ופוחת מידי שנה.

גם כאשר עולה הנושא הכאוב למודעות הציבורית, הוא לאו דווקא זוכה למקום הראוי והמכבד. דוגמא לכך מתרחשת בימים אלו ממש, כאשר ממשלת פולין חוקקה חוק האוסר השמעת אמירות שיש בהן הטלת אחריות על פולין לזוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה על אדמתה. החוק עורר את זעמם של יהודי העולם, ועם זאת, הגותו וקיומו, מעידים על כך שהאנטישמיות עודנה קיימת וכי ההיסטוריה מחלחלת ומשפיעה על חיינו גם כיום. ברוח הדברים, נדמה כי האנטישמיות לא נעלמה אלא רק החליפה את פניה.

דוגמא נוספת ניתן לראות באמירות אנטישמיות שהופצו בעבר על קירות בניינים באירופה ואת דמותן החליף עולם הסייבר. לא די להסתפק בשיח על אנטישמיות ושנאת זרים. בדק הבית צריך להיעשות גם בקרב כל אחד ואחת מאיתנו. כיום, אנחנו חיים בדור האייפון (דור ה-Y). דור שלא פעם מקדש את ערכי האינדיבידואליזם, החומריות וההישגיות. דור שמסתכל קדימה וחי בעולם בו ההזדמנויות הן בלתי מוגבלות. שפע החומר וההזדמנויות טומן בתוכו סכנה ממשית: חוסר הוקרה על מה שיש, שכחת ההיסטוריה, העדר הודיה למקימי המדינה, וחוסר הכרה בחשיבות מימוש זכויותינו לחירות ולשוויון. ללא הוקרה ביש, קשה להכיר ולהוקיר תודה לאלו שבזכותם יש לנו מדינה יהודית: "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ציטוט זה של יגאל אלון ז"ל, ממחיש היטב את תחושתי ותפיסתי בנושא.

במהלך תחקיר הפרויקט וחיפוש האומנים נתקלתי באומנית מיוחדת בשם לירן חדשי מאוד אשר שמה דגש על הקשר בין פוליטיקה-שואה ועיתונות. לירן עשתה עבודה יסודית במשך התקופה בה בחנה את כל השימושים הציניים שהפוליטיקאים משתמשים במונח השואה לטובת האינטרסים שלהם. לירן אספה את החומרים ויצרה ספר שאף אדם בישראל לא יוכל להישאר אדיש לו.

לראיון המלא עם לירן, לחצו כאן 

לזיכרון השואה פנים רבות ואין דרך אחת להנציחה. אני גאה להציג זווית אחת מתוכה, כאשר האמנות על כל גווניה, מאפשרת הנצחה זו.

פרויקט זה חידד בעבורי את הצורך בהנצחת סיפוריהם האישיים של ניצולי השואה, ואת סיפורם של אלו שנרצחו על לא עוול בכפם. זאת, בין היתר, על מנת להבטיח ולעשות הכל על מנת שזוועות העבר לא יחזרו עוד.

כולי תקווה, כי גם הדורות הבאים ימשיכו לזכור, להנציח וללמוד מהעבר, על מנת ליצור עולם שפוי,טוב ובריא יותר.