מארק, צלם פרסומות אנגלי בעל וותק של 25 שנה בתחום הצילום. יוצר פרויקט דוקומנטרי ייחודי: צילומי סטילס בעקבות סיפורים אישיים של ניצולי שואה. למסע בעולם בעקבות התמונות מארק יצא מתוך תחושת שליחות שנטעמה בו לאחר שהרגיש שלבני הנוער של היום יש פחות ופחות עניין בזיכרון השואה. מארק מאמין שעל ידי תיעוד תמונות סטילס ניתן לשמר את הזיכרון.

נפגשתי עם מארק בת"א בזמן ביקורו בישראל ושוחחנו על תמונות, שואה, זיכרון, ומסע בעקבות הלב.

"את המסע שלי התחלתי בחקירה של סיפורים מזוועות השואה. העשייה שלי נעשית מפה לאוזן, אני אתן לך דוגמא: נגיד אני נתקל בניצול שואה מאיטליה שמספר לי את סיפורו, אותו ניצול מקשר אותי לניצול שואה מפולין אותו הוא הכיר וככה אני יוצר קשר עם ניצולים שונים ברחבי העולם שהיו יחד במחנות.

אני מגלה את הסיפורים דרך הניצולים עצמם. לצערי, אין סוף לסיפורים ולאנשים שחוו את הדבר הנורא הזה. בהתחלה התחלתי מחקירה של סיפורים משפחתיים ולאט לאט הגעתי למצב שאני נמצא ב – 250 לוקיישנים שונים ברחבי אירופה. התחלתי בצילומי מחנות השמדה ובתי כנסת שם צילמתי תמונות שמנציחות את ההיסטוריה של המקום. לאט לאט התחלתי להכיר ניצולים ולחקור את סיפוריהם אחד אחרי השני ולצלם תמונות יותר אישיות של זיכרונותיהם."

"אני מצלם את רוב התמונות שלי ממרחק מסוים, כך אני תופס את אווירת מקום בצורה ברורה יותר. הריגוש שלי מהעשייה לא מגיע בקלות. לא כל אתר זיכרון מביע רגש כיוון שברבים מהאתרים כבר לא נותר שום זכר מן העבר. זה קצת קשה לקשר מקום נטול זיכרון לידיעה התודעתית שבמקום זה התרחשה זוועה היסטורית.
אני מרבה לצלם מרחבים, לתפוס אווירה כמה שיותר.
גם אם אני לא מכיר שמות ספציפיים של אנשים או מחנות אני עדיין מחובר לאדמה עליה אני דורך בזמן הצילום, אני ממש מרגיש את האנשים שקבורים באדמה זו."

(להלן קישור לראיון המצולם שערכתי עם מארק)

http://marcwilson.co.uk/p/eNEUab

"כשאני מחפש לצלם את התמונה אני הולך בדרך מלאת פרחים, ים ומלא חולות אך כל מה שאני מדמיין זה את הגופות שכנראה קבורים שם. גם כשעמדתי במקום שבו פעם היו מערכות מיוחדות לשריפת הגופות, עצמתי את עיניי ודמיינתי את הרגעים הנוראיים האלו. אני מתמקד ורואה את שאריות העצמות הקטנות על האדמה דרך העדשה, ומצלם כל דבר הכי קטן שמזכיר את הנספים.
כשנסעתי לצלם במולדובה, גיליתי ממחקר היסטורי שעשיתי שבאותו מקום שעמדתי נורו יהודים על הכביש. כיום, כמובן שאין שום ראיות למקרה זה אך התמונה של הכביש אכן קיימת ובעייני אומרת כ"כ הרבה.
כל אתר הוא חשוב לצילום שלי, אני לא צריך להוסיף דרמה מבויימת לאף אחת מהתמונות כי הדרמה שם תמיד."

"כן, זה מה שגרם לי גם לצאת לפרויקט הזה. אני יהודי משני צדדי המשפחה, אמי היא שוויצרית ואבי אנגלי. מצד אימי כל המשפחה היו בשואה אבל לא דיברו על זה רוב הזמן. סבא וסבתא שלי פולנים אך לאחר השואה הם עברו לקנדה ולאנגליה. את הפרויקט הדוקומנטרי על השואה אני חולם לעשות כבר הרבה מאוד שנים, עוד משהייתי ילד. תמיד עניינו אותי צילומים שיש להם נגיעה לזיכרון. אני זוכר את עצמי חולם על הפרויקט הזה כבר לפני 20 שנה.
עכשיו החלום הופך למציאות והתמונות שלי הולכות לקבל במה במוזיאון השואה הבינלאומי בצרפת."

"אני באמת משקיע את זמני ואף עוזב לעתים את אשתי וילדי לתקופות ארוכות בשביל לצאת למסע ברחבי אירופה. להנציח, לצלם, ולהעביר את המסר שלי. זו הקרבה שאני מוכן לעשות בשביל להעביר את המסר שאני כל כך מאמין בו. בשנה הראשונה לצילומים הייתי בכל כך הרבה מקומות – אוסטריה, מולדובה, הולנד, פולין ועוד… השנה, אני יותר מתעסק בהאזנה לסיפורים של ניצולים ודרך הסיפורים לעשות את המחקר שלי.

לאחר מכן אני מחבר את המחקר אל הלוקיישנים ולסיפורים וכך יוצאות התמונות. כל לוקיישן הוא חלק ממסע, לפעמים זו רק עיר, לפעמים זו כתובת מדויקת, רחוב, או מסילת רכבת.
אני אתן לך דוגמא: נסעתי לאוקראינה בעקבות סיפור על ילדה שהייתה צריכה לברוח מביתה ברגע שהנאצים דפקו בדלת ביתה. הילדה בדיוק סירקה את שערה וכשראתה את החיילים הנאצים מהמרפסת המסרק נפל לה למטה. אני שחזרתי את התמונה הזו, נסעתי לאותה מרפסת באותו מקום וצילמתי מסרק נזרק."

קישור לתמונות המקור אשר צולמו ע"י מארק:

http://marcwilson.co.uk/p/b2cjQ 

(להלן קישור לראיון המצולם שערכתי עם מארק)

"בחרתי בצרפת בהתחלה כי שם התחיל סיפור משפחתי מצד אבי, לקחתי איתי שלוש מצלמות שונות ונסעתי בדרכים בצרפת, הסתכלתי על הגבעה שממנה קיבלתי את התצפית הטובה ביותר על מסילת הרכבות בצרפת שיצאה לאושוויץ,  הסתכלתי מגבוה על המקום ופשוט התחלתי לצלם. בהתחלה התמונה השאירה אותי אדיש, לא היו אנשים או צבעים, הכל היה קר ואפל בתמונה.

באותו ערב חזרתי  למלון מתוסכל מהקושי להעביר ביטוי ורגש דרך המצלמה אל מול נוף שאין לו זכר של חיות. בעקבות כך, החלטתי למחרת שאני אלך לצלם את האסם שבו הסתתרו ילדים צרפתים כשהגיעו הנאצים, חשבתי שאולי זה יגרום לי ליותר חיבור רגשי. מצאתי את עצמי לבד בחדר קטן עם מצלמה בעליית גג אי שם בדרום צרפת. באותו יום מצאתי ציורי ילדים של ים וגינות כנראה מתקופת השואה כי המקום היה נטוש מאז.

באותו רגע התחיל הרגש לפעול, מצאתי את עצמי בוכה."

"מרגש מאוד כי מבחינתי זה סגירת מעגל, התחלתי את הצילומים בצרפת כי יש לי שורשים שם. אביו של אמי נשלח לראשונה למחנות הריכוז לאחר שנעצר בפריז כי לא היה לו טלאי. לאחר המעצר הוא נשלח לאושוויץ כשהיה בן 70, באושוויץ הוא נרצח. כשנסעתי לצרפת, רק רציתי לדרוך, לראות, ולצלם את המקום ממנו נשלח סבי למוות. נקודת המוצא שלי לפרויקט הייתה  בעקבות הסיפור של סבא שלי. לאחר השואה משפחתי  ברחה מפולין ומצרפת והיגרה לאנגליה. עצם העובדה שהפרויקט יוצג במוזיאון הלאומי בצרפת מבחינתי זו סגירת מעגל לזוועות שחלו על  משפחתי."

"את המימון אני מקבל ממדינות באירופה, ביניהן גם גרמניה ופולין.
תופתעי לגלות שאת המימון הזה אני מקבל ממלגות לאמנים שאני מקבל מאנשים שהם לאו דווקא יהודים ובעלי זיקה חזקה לזיכרון ושימור סיפורי השואה."

קישור לתמונות המקור אשר צולמו ע"י מארק:

https://marcwilson.co.uk/p/1xe5hb

"אני מאמין שלהעביר סיפור באמצעות אמנות שאתה טוב בה זה שילוב מנצח. הדבר שבעיקר מניע אותי זה הרעיון שצעירים באירופה מתעסקים בנושא השואה בצורה שולית מאוד וזה כואב לי. לא מעניינת אותי הצלחה גדולה או חשיפה אישית, מעניין אותי להעביר רגש בקרב אנשים שכבר לא מרגישים.

בשביל זה אני מעביר את הרגש דרך הסיפורים הקטנים בצורה ברורה וויזואלית. הדבר העיקרי שאני מנסה לעשות זה לגרום לאנשים להבין כמה בקלות הזוועות האלו יכלו לקרות גם להם, בזמן אחר, סיטואציה אחרת, מדינה אחרת, דת אחרת, שם אחר, צבע אחר. זה שהדור שלנו הוא בר מזל זה לא אומר שהוא יכול להרשות לעצמו לשכוח. הגזענות נמצאת שם תמיד!"

"זה קשה רגשית לעשות את זה לבד אבל אין ברירה, אני מרגיש שזה שליחות אישית שלי עקב הסיפור המשפחתי ולא רואה לנכון בשלב זה לצרף עוד משתפי פעולה, זה תהליך שלי שאני עושה עם עצמי ויש לזה כוח עצום בעיני.

כן, הצלחתי ליצור שיתוף פעולה עם המוזיאון הלאומי בצרפת ואני גם אציג את התמונות בתערוכת  ה"אוטוגרפרס" שזהו פרויקט ישראלי של מגוון צלמים מהעולם שמתעדים שואה שיציגו את צילומם בתערוכה בארץ. עד שאסיים את הפרויקט אני מקווה להציג משהו כמו 1000 תמונות בתערוכה.

אני צריך את הלבד הזה בשביל ליצור בדיוק כפי שאני מדמיין את הדברים."

"דוד שלי גר בג'נבה, שוחחתי איתו בטלפון וסיפרתי לו על התכנית שלי. הוא אמר לי בטון מודאג: "אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס לזה? אתה מוכן למה שאתה הולך לשמוע? לראות?. יש לך ילדים קטנים, אתה מוכן לאיך זה ישפיע עליך ועליהם כשתיסע כל הזמן?"
כמובן שהם דואגים ואולי לפעמים לא מבינים מה בנוגע להתעסקות האובססיבית בנושא, אך אני שלם עם מה שאני עושה. אני מוצא בעשייה הזו משהו מקל ומחמם את הלב. כי כשאני מגיע לאתרים בהם נעשו הזוועות אני  מסתכל  מהצד, נושם עמוק ומבין כמה אני בר מזל בחיים אליהם נולדתי בעידן של היום."

קישור לתמונות המקור אשר צולמו ע"י מארק:

https://marcwilson.co.uk/albums/RBeaM/a-wounded-landscape-work-in-progress

"הבן שלי בן חמש והוא אחד המניעים המרכזיים לעשייה שלי.
כמובן שאני לא בדיוק מסביר לו מה אני עושה אבל אני כן רוצה שכשהוא יגדל הוא יבין שאבא שלו נסע למטרה חשובה.
אני רוצה שיגדל לתוך שיח תרבותי חינוכי בנושא השואה. כשהוא יגדל אני בטוח שהוא יבין ויעריך.
אני לא רוצה שזה יקרה בשום ווריאציה לאף אדם שום דבר דומה, בטח שלא לילדים.
אני רואה את הפרויקט הזה כהעברת מסר זיכרון לעתיד."

"בפעם הראשונה שהגעתי לפה הגעתי לקיבוץ ליד ירושלים שם פגשתי ניצולים והתחלתי את המחקר שלי בארץ. כל כך התרגשתי לפגוש אותם על אדמת ארץ ישראל והבטחתי לעצמי לשמר ולחזק את הקשרים עמם. לצערי חלקם כבר אינם בין החיים כיום. גם היום כשאני מגיע לארץ אני לא מוותר על פגישות, שיחות על סיפורם האישי וצילום של ניצולים. נסעתי לבאר שבע וצילמתי וראיינתי ניצולה וכך אני לומד להכיר גם את הארץ. בפגישות עם הניצולים אני נעזר במתרגמת ישראלית שעוזרת לי להבין את השפה."

"לעתים אני מתארח ואף ישן בבתים של  בני הדור השני ושלישי של ניצולים כדי שאוכל ללמוד להכיר אותם לעומק, לשמוע את סיפורם, ולצלם אותם לפורטרטים. אני אוהב איך שדברים נעשים בארץ ואחד מתקשר לשני. יום אחד כשטיילתי פגשתי מישהי באוטובוס שעבדה עם ניצולים, האישה הזו  קישרה אותי לניצול שגר בקיבוץ, נסעתי אליו ואז דרכו גיליתי עוד שלושה ניצולים שהסכימו לשבת איתי ולספר לי את הסיפור שלהם."

קישור לתמונת המקור אשר צולמה ע"י מארק

http://marcwilson.co.uk/p/4c8Dmb

"פגשתי אשה בת 97 שדיברה עברית ואנגלית אותה אשה שרדה את אושוויץ ועבדה אצל שינדלר.
תוך כדי שהיא מספרת לי את סיפורה לפתע היא תפסה לי את היד והסתכלה אלי ממש קרוב ועמוק בעיניים.
היא אמרה לי שאני הוא בעלה והיא חלמה עלי חלום בלילה, היא התחילה לבכות ולהתרגש, אני שמרתי על איפוק.
אותה ניצולה סבלה מאלצהיימר ולרגע דמיינה שאני בעלה שמת בשואה.
לאחר שיצאתי מביתה בסוף הביקור, בכיתי.
מצאתי את עצמי הולכת ברחובות בת"א ללא כיוון ורק חושב על אותו רגע.
לא קל עבורי להמשיך את סשן הצילומים של אותה ניצולה אחרי דבר כזה מצמרר."

"אני עושה מעגלי שיח על הנושא עם סטודנטים באנגליה ולפעמים אני מתבייש ומופתע מאוד מהפערים בידע בנושא השואה. אתן לך דוגמא: בית ספר אנגלי יצא במשלחת למסע לפולין, בימי ההכנה ילד אחד הצביע בכיתה ושאל: "אבל שואה זה רק מקרה אחד במחנה אחד בגרמניה לא?" עד כדי כך יש פער בידע…
אני שמח שאני חלק ממסע הסברה שבו אני מאיר את עיניהם של צעירים רבים שיתחילו להיות מעורבים ופחות אדישים לנושא. אינני יודע אם הפעילות שלי באמת תשנה את הלך הרוח של הצעירים באנגליה ובעולם כולו אך לפחות אני הולך עם תחושה של ניסיון לחולל שינוי."

קישור לתמונות המקור אשר צולמו ע"י מארק:

https://marcwilson.co.uk/albums/RBeaM/a-wounded-landscape-work-in-progress

http://marcwilson.co.uk/albums/RBeaM/a-wounded-landscape-work-in-progress