נשענו על ענן ענק ורך,
הרוח שרקה באיטיות באוזננו. "כבר סיפרתי לך את הסיפור על לידת אימך?"שאלתי, אוזניו נפערו
לרווחה.
β
דמיין לך חלקיק-בשר-אדום נופל נפילה חופשית באוויר. הרוח שורקת סביבו, שחף רעב מנסה
ללקטו אך נכשל.. כוחות הטבע מתפרצים, כל אנרגיית השמש עצורה בהם. רוח קפואה שטה
על גבי המים החמים, הים שואג. גלים שוצפים והחלקיק עוד רגע מכה בקרום הדק של הנוזל
הכחול. לפתע מגיח לוויתן שחור-לבן. הוא מרחף לאיטו על פני המים. שחלקיק הבשר מפספס
אותו בכמה אצבעות. הלוויתן נוחת ויוצר קיר מים ענק .
במצולות, העניינים זורמים לאט. אט-אט שוקע החלקיק עמוק אל תוך החושך ודיונות החול שעל
הקרקעית.פיסת הבשר מתגלגלת על דופן חלקלק ונעצרת. מיד, מפלח את דממת האוקיינוס,
קול רעם מתגלגל . צדפה עצומת מימדים סוגרת את מלחציה, ובולעת את תוכה את חלקיק
הבשר האדום לתקופה של נצח אחד.
γ
צליל עולה ויורד, עולה ויורד ולח. הוא יוצא חמוש בשריון, שתי צבתות קטנטנות מהלכות על
שמונה רגליים זעירות, ועיניו מביטות בצדפה הגדולה ביותר שראה מימיו. נקישה אחת על הדופן.
הוא מרגיש שיש שם משהו. נקישה נוספת – שום דבר לא קורה. הוא מחליט לוותר בעודו משליך
גרגר חול מעל ראשו. הגרגר פוגע בצדפה, וזו נפתחת.
δ
עטופה בלשון המשי של פנים הצדפה, נחה לה בשקט-בשקט, אפרודיטה הקטנה. ברק קטן
ברקע, רעם דק בעקבותיו. היא פוקחת את עיניה וקמה, נעמדת על שתי כפות רגליה הטריות.
"מהו המרקם המוזר הזה?" היא חושבת. "אני חושבת?" היא חושבת. גלגול של צחוק. היא מניעה
את מותנה לקול הצלילים הבוקעים סביבה. עשרות סרטנים עושים צעדיהם לרגליה, מביאים
מנחות לאלה החדשה. אחד, שניים, שלושה דגיגים לבנבנים עם כתמים כתומים מדלגים בין
הגלים. היא רוצה לשחות איתם! אך יונה נוחתת מיד על כתפה, מצייצת לה, "אפרודיטה, עלייך
ללכת בעקבות הורד." במרחק היא רואה כתם אדום. היא אומרת לעצמה, "עוד מעט אצלול בים",
בעודה נעלמת אל בין שיחי הורדים.
ε
קווים כתומים יוצאים מנקודה צהובה. דפיקות מחרישות אוזניים. זו צלילה של המתכת הלוהטת
תחת מלקותיו של הפסטוס ופטישו הכבד. אפרודיטה מלקטת אסופה של עלים ריחניים כדי
להכין תה-ירוק לבעלה העייף. "צריך", מכת פטיש, "עוד!", מכת פטיש, " 30 !!", "מגינים", "כדי
להגן על הבית", צעקה הַסְּטִיָּה. היא דואגת מפני המלחמה המתקרבת. התה מוכן. הנפח עצר
מלאכתו. שקט שורר באקרופוליס.
ζ
"זהו הלילה האחרון שלנו " היא ממלמלת לעצמה. הנפח עירום, גופו לח מיום העבודה, ואפרודיטה
מאוהבת. שריטות על גבו, שערות ראשו מאיימות להיתלש, הוא אוחז בה בידו ונע בקצב הברזל.
תנועה חדה. ועוד אחת. היא מרגישה את החום העז שיוצא מגופו, עוד תנועה, ועוד אחת. עוד
תנועה ועוד אחת. עוד תנועה, ועוד אחת. היא כבר יודעת, כמו שאלים יודעים. הלילה הוא הלילה
האחרון בו ישכבו יחד.
η
בכי תינוק, ילדים רצים בין עננים. "גם לי מגיע", היא דורשת. ארס. הוא יהיה הראשון מבין-רבים.
גבוהים, רזים, אנושיים, חלשים. כל יכולים, וחלקם מצליחים. היא נעה אליו בעדינות, לוחשת
מילות תשוקה. הוא מבקש ממנה "להירגע". ברגע שיצרו יגבר הם לא יוכלו לחזור חזרה. רק היא
יודעת, שזה אינו אקט של אהבה, כי אם תנועה טבעית, של מימוש ומטרה.
θ
חודשים חולפים, פצועים מבריאים וגיבורים חדשים נולדים. תמיד יצטרכו את הנפח אבל לא
אותה. היא רק יופי,אהבה, תשוקה, ועונג, דברים חשובים מעל לכל ספק. אבל מה עם משמעות,
הוויה , הגשמה של יותר מרגע. לא כולנו יודעים מה נרצה להיות, ולאלו שיודעים מניחים להיות?
או רק לרצות? הוא בועט בבטנה. היא אוכלת בשביל שניים. אדי דמעות מלוחים עולים מחדר
העבודה של הנפח, "מדוע עושה אני כלי-זין, כאשר שלי ריק, מת."
λ
אף אחד לא ישן הלילה, הנפח אוחז בידה. הראשונה לצאת היא הרמוניה, הבת הראשונה.
תערבבי ענני סערה, בתוך לבה רותחת, שים קצת מים מלוחים ואדמה יבשה. צרפו את כולם
יחד. כעס רגוע, גאווה צנועה, פחד אמיץ וצחוק מובך. הרמוניה. אחריה נולדה הדאגה, אחריה
החרדה ואז הפחד וגם ההפנמה. הנפח עדיין אוחז בידה, ואפרודיטה יודעת, שלא משנה באיזה
דרך תבחר, היא לא תישאר לבדה.
