בראשי עלו תמונות של נעמי, אשתי, מחזיקה בידיה את בני טל. הוא היה כל כך קטן כשהלכתי,
אני כמעט לא זוכר איך הוא נראה. השקט השלוו התחלף ברעש מתעצם של אנשים ומנועים.
הגענו לשטח הכינוס. אלפי חיילים היו סביבי, חלקם ישנים, חלקם מעשנים וחלקם סתם עומדים
במקום בחוסר מעש, בוהים אל האופק. המשכתי בתוך ההמון עד שראיתי את חברי לפלוגה.
התיישבתי עם התיק הענק שעל גבי והרמתי את המבט. השמיים הכחולים נראו כל כך יפים
וחלקים אך בראשי צצו תמונות מהלילה ההוא.
הכל נהיה שחור ושקט. "יואב, יאללה, אחי, קום, הטיולית הגיעה", שאול העיר אותי בפתאומיות וידי
ישר נשלחה לכיוון הנשק שהיה מונח לצידי. "מה?", צעקתי בבהלה. "יואב, אחי, הכל טוב, נרדמת
קצת, אבל יאללה, קום, הולכים הביתה". פקחתי את עייני וראיתי שהשמיים כבר לא כחולים,
הצבע שלהם התחלף לכתום, וצהוב ואדום. הלכנו, כולם יחד, לטיולית והתחלנו את הנסיעה
הארוכה חזרה למרכז הארץ. עברתי את הנסיעה בחצי שינה וחצי ערות. לא רציתי להניח לעצמי
להירדם ושוב לראות את הערב ההוא בראש שלי. הגענו לתחנה המרכזית בתל אביב. ירדנו
מהאוטובוס לאט, עייפים ומסריחים. שמעתי מבחוץ מחיאות כפיים ומוסיקה. הייתה שם חבורה
של נחמנים עם ה"וואן" הגדול שלהם. הם רקדו באמצע הרחוב ושרו "עם ישראל חי".
הגעתי לכניסה לבית והסתכלתי על המגנטים שהיו מודבקים על הדלת. התמונה של נעמי ושלי
מהחתונה של אחותה. התמונה מהברית של טל. אנחנו כל כך שמחים ומחוייכים בתמונות,
זה כמעט נראה כאילו אין דבר שמטריד אותנו. אני לא יודע כמה זמן עמדתי מול הדלת. אולי
דקה, אולי שעה, אבל משהו עצר אותי מלפתוח אותה. פחדתי שאני לא אותו הבנאדם שהייתי
כשעזבתי. לא אותו הבנאדם מאז הלילה ההוא. הדלת נפתחה בפתאומיות ונעמי עמדה בפתח
עם טל בידיה. היא נראתה מבוהלת, כאילו היא ראתה רוח רפאים. היו לה כתמים על החולצה
והשיער הכהה שלה היה אסוף בפיזור. נראה כאילו לא התקלחה כבר כמה ימים, והשקיות
מתחת לעיניים שלה היו כל כך עמוקות וכהות שתהיתי אם היא בכלל הלכה לישון מאז שהלכתי.
העיניים הירוקות שלה התמלאו בדמעות אבל היא לא השמיעה קול. היא התקרבה אליי לאט
וחיבקה אותי. הגוף שלה היה חם והריח של טל היה חזק הרבה יותר ממה שזכרתי. "בוא תיכנס",
הפצירה בי. היא העבירה את טל ממותן אחד למותן השני. נכנסתי באיטיות והסתכלתי על חלל
הבית. גן העדן הקטן שלנו, ככה נהגנו לקרוא לדירת שלושה החדרים שמצאנו לגמרי במקרה
לפני ארבע שנים דרך חבר של חברה של אחות של נעמי.
הכל נשאר בדיוק אותו הדבר. הכורסא הירוקה בפינה של החדר. השטיח של טל עם אותיות
האלף בית מפוזרים עליו בשלל צבעים. הוואזה שאמא שלי קנתה לנו לחתונה. "אתה רעב?",
דבריה של נעמי קטעו לי את המחשבות. "לא, אני חושב שאני אלך להתקלח", אמרתי בהיסוס,
מכיוון שאפילו אני לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. המים הכו בי בפנים בעוצמה כזאת שהרגשתי
שאני כמעט נופל. השתדלתי לא לעצום את העיניים, שהתמונות לא יחזרו לי לראש אבל
העפעפיים שלי הרגישו כל כך כבדים שפשוט לא הצלחתי לעצור אותן. הלכתי לחדר השינה,
מגבת עטופה סביב המותניים, הטיפות נזלו ממני והשאירו שלוליות קטנות על הרצפה. פתחת
את הארון והסתכלתי על הבגדים שלי. הכל נראה כל כך רגיל. התלבשתי והלכתי לסלון. נעמי
הכינה אוכל במטבח וטל היה על השטיח שלו. נשכבתי לידו על הרצפה ופשוט הסתכלתי עליו.
השיער הדליל שעל ראשו, האצבעות הקטנות, כתם הלידה הזעיר שיש לו ליד אוזן ימין. העיניים
שלי נעצמו. שמעתי קול קורא לי מרחוק, הוא היה חלש אבל התחזק. עכשיו הוא כבר היה ממש
צועק, ממש בתוך האוזן שלי. התעוררתי וראיתי אותה עומדת מולי. השיער שלה היה כל כך כהה
שכמעט לא יכולתי לראות אותו בחושך הכבד. היא הסתכלה עליי, ישר לתוך העיניים. אף פעם
לא הסתכלו עליי ככה. המבט שלה נכנס דרך העיניים שלי ישר לתוך הנשמה. הרגשתי את הלב
שלי מתחיל לפעום במהירות. הנשימות שלי נהיו כבדות וקצרות. היא הסתובבה והתחילה לרוץ.
לשנייה הפסקתי לגמרי לנשום אבל התעשתי והתחלתי לרוץ אחריה. "תעצרי", צעקתי כל כך
חזק שהגרון שלי שרף. המשכתי לרוץ אחריה אבל היא לא עצרה. "תעצרי או שאני יורה", היא
קפאה במקום. הרימה את הידיים לאט מעל ראשה והסתובבה אליי. פנס הרחוב העיר עליה וסוף
סוף ראיתי את פניה במלואן. דמעות קטנות זלגו לה על הלחיים, עיניה הירוקות נראו נפוחות.
"יואב", היא צעקה, כל הגוף שלי זז מצד לצד. שמעתי את הבכי של טל ברקע. עייני נפקחו.
***
