תפסתי את התיק שהיה מונח על הכיסא ורצתי מהר הביתה. סוף סוף הגיע החופש הגדול שכל-
כך חיכיתי לו. השנה יש לי המון תכניות. אני רוצה לסיים את הפאזל של חמש מאות חלקים עם
אמא שבחופש ביחד איתי. אני גם רוצה ללכת לים לאסוף עוד צדפים לאוסף שלי, שמאוד גדל
מאז הקיץ האחרון וגם, אולי, אני אסע לבקר את סבא וסבתא שלי בירושלים. אמא אמרה שהשנה
אני כבר גדול ויכול לנסוע אליהם לבד באוטובוס. יש !! סוף סוף הגיע החופש הגדול הזה כמה
חיכיתי לו!
עליתי מהר במדרגות בדרך ראיתי את השכנה שלא נתנה לי לעבור. הגעתי הביתה ופתחתי את
הדלת וצעקתי
-אמא אבא חופש!
אני רואה את אמא ואבא יושבים בסלון לא מוציאים מילה. הם עוד לא ראו את התעודה שלי אפילו,
איך הם כבר כועסים?? אני מתקרב אליהם ואמא אומרת לי,
-שב חמוד אנחנו צריכים לדבר איתך.
טוב לפחות הם לא כועסים. התיישבתי בכורסא שלידם. ואז, אמא התחילה,
-ליאורי אני יודעת כמה חיכית לחופש הזה וכמה תכניות היה לך. אבל, השנה אני לא יכולה לקחת
חופש מהעבודה.
-אז מה אני אעשה אני אהיה לבד בבית?
-לא ליאורי, אתה תיסע הקיץ לדודים שלך לקיבוץ ותחזור לפני תחילת שנת הלימודים הבאה.
מה ?? לא האמנתי לדבריה של אמא. הם יודעים כמה אני שונא את הקיבוץ. יש שם תמיד ריח
מסריח שמגיע מהרפת ומהלול. האנשים שם מוזרים, יותר מדי נחמדים לכולם ושואלים מלא
שאלות. יש לי כל-כך הרבה תוכניות, מתי אני אספיק לעשות הכל אני מבין שיש בעיה, אבל למה
למה הם מחליטים עלי אני כבר גדול.
-אני שונא, שונא את הקיבוץ לא רוצה. אני לא נוסע אמרתי, אני כבר גדול. אפילו אמרת לי שאני
כבר יכול לנסוע באוטובוס לבד. אני אשאר בבית לבד.
אמא ואבא לא הסכימו לשמוע אותי אפילו. התחלתי לבכות ולצעוק רץ לחדר וטורק אחרי את
הדלת. מסתכל על הפאזל שלא סיימתי אמא פתחה את הדלת נתנה לי נשיקה והניחה את
התיק לידי.
-תארוז ליאורי אין בררה אני מצטערת
נתנה לי נשיקה על הראש ויצא מהחדר. אחרי שעה מצאתי את עצמי באוטו, בדרך למקום הזה
שאני כל-כך שונא לעבור שם את חופשת הקיץ שכל-כך חיכיתי לה.
הנסיעה ארכה כמו נצח, הסתכלתי על הדרך, המחשבות שלי נדדו לחברים לים והצדפים
שהשארתי מאחור. סבא וסבתא מירושלים שלא אראה ואיתם לא אבלה. אחרי נסיעה של שעה
וחצי הגענו לשער הקיבוץ. שער צהוב חשמלי שתמיד סגור ואי אפשר לפתוח אותו. רק מי שגר
בקיבוץ יכול. תמיד אנחנו מחכים שעה עד שדודים שלנו יפתחו אותו. למרות שהם יודעים שאנחנו
צריכים להגיע, הם אף פעם לא עונים. או יופי השער נפתח. בעצם לא יופי הייתי מעדיף שלא
יפתח לעולם. איכ! שוב הריח הזה כל-כך מסריח, כאן. איך אפשר לחיות ככה זה מגעיל. ירדנו
מהאוטו. דוד אריה בא לקראתנו.
-איזה כיף לנו שבאת איזה קיץ מחכה לנו ביחד!
אמא ואבא נתנו לי נשיקה גדולה וחיבוק ונסעו . נשארתי, אני לבדי בקיבוץ. עדין עם עינים אדומות
מרוב בכי. דודו אריה ראה שאני לא מרוצה מהעבודה שאני בקיבוץ אז הוא הציע שנעשה סיבוב
בקיבוץ. הלכנו לרפת, ללול, לגן משחקים ראינו הרבה אנשים בדרך שאני לא מכיר. כולם אומרים
לי שלום ליאור, איזה כיף שאתה איתנו הקיץ. מאיפה כולם יודעים? שאלתי את עצמי, איך כולם
יודעים הכל במקום הזה. אני גיליתי שאני בא לקיבוץ רק היום והם פה כולם כבר ידעו. אפילו
את השכנה שלי בבניין אני בקושי מכיר והם כאן יודעים מי אני. בדרך חזרה לבית של דודי אריה
כנראה שהוא ראה שעדין אני חסר מצב רוח אז הוא הציע שנעבור בכלובו נקנה לי גלידה נכנסו
לכולבו והמוכרת הזקנה שם, כמו כולם בקיבוץ, אמרה לי: שלום ונתנה לי גלידה.
-אין מקרר שאפשר לבחור?
המוכרת ודוד אריה צחקו.
-לא,כאן יש רק גלידה אחת.
רק גלידה אחת! התבאסתי קצת. אבל, לא רציתי שדוד אריה יראה אז, התחלתי לאכול את
הגלידה . למי לרשום שאלה המוכרת את דודו אריה. לרשום שאלתי את עצמי לא משלמים .
5055 עונה לה אריה . יצאנו מהחנות לא מבין מה קרה עכשיו 5055
-מה זה? שאלתי את דוד אריה למה לא שילמת על הגלידה ? והוא צחק ואמר
-לא משלמים בקיבוץ לכל אחד יש מספר וזה החשבון שלו המשותף עם הקיבוץ.
5055 זה לא כסף אמרתי בביטחון. ואז דוד אריה הסביר בקיבוץ כל אחד נותן את כל הכסף שלו
לקיבוץ הכסף של כולם נמצא בקופה אחת ומתחלקים בזה שווה בשווה בין כולם. הכסף שלך
זה גם הכסף של המוכרת בכולבו שאלתי? אני אפילו לא יודע איך קוראים לשכנה שלי וכאן, כולם
חיים מאותה קופה? לא האמנתי ודוד אריה ממשיך להסביר כאן בקיבוץ כול אחד נותן מה שיש
לו וביחד אנחנו עובדים בקיבוץ . בגלל זה כולם יודעים הכל שאלתי. שוב דוד אריה צחק והפעם
זה כבר עצבן אותי, הצחוק שלו.
-כן ליאורי כולנו ביחד בהכל.
פתאום דבריו של דוד אריה נשמעו לי מדהימים זה כמו משחק. אנשים חיים כאן במשחק,
עובדים גרים וישנים ביחד. הכל הם עושים ביחד וגם את הכסף שלהם הם מחלקים בין כולם. לא
משלמים בכולבו זה מדהים, חשבתי לעצמי, גם אני רוצה לתת משהו לקיבוץ הכנסתי את היד
לכיס והוצאתי כמה מטבעות.
-דוד אריה אפשר להכניס את הכסף הזה לקופה? אני עכשיו גם חלק מהקיבוץ אני גם רוצה
לעזור? דוד אריה התכופף אלי, סוף סוף הוא לא צחק ממה שאמרתי. ואמר
-אתה רוצה לעזור בקיבוץ?
מיד עניתי.
-כן!
מה כבר יש לי לעשות כאן כל הקיץ חשבתי לעצמי אף פעם לא עבדתי זה דבר שרק גדולים
עושים. דוד אריה התחיל ללכת ואני אחריו. הגענו לצריף ישן בפינת הקיבוץ.
-לאן הגענו?
-למיקי הגנן ענה לי דודו אריה.
נכנסו וראינו את מיקי עומד בכניסה עם ארגז של שטילים בכלל לא מופתע שהגענו.
-שלום ליאור מה שלומך
-בסדר. עניתי, כבר לא מתרגש מזה שכולם יודעים מי אני.
-אתה בא לעבוד איתי הקיץ?
-אף פעם לא עבדתי אבל אני מאוד רוצה לנסות.
כל בוקר קמתי עם הזריחה מקריאות התרנגול שבחצר והלכתי לעבוד עם מיקי בגינות הקיבוץ.
שתלתי פרחים השקתי את הדשא, צבעתי את הגדרות וקבלתי גם הרבה תגובות מאנשים
בקיבוץ שאהבו זה גרם לי להרגיש חלק.
נסעתי עם מיקי בטרקטור לשדה העבודה הייתה מאוד קשה. בהתחלה לפחות אחר כך לאט
לאט התרגלתי והתחלתי מאוד להינות. הכי אהבתי בעבודה את השתילה של הפרחים. אני זוכר
את המיקום של כל פרח ששתלתי ומחכה כבר לראות איך הוא יצמח. אפילו, סימנתי אותם עם
אבן קטנה שאני אזכור בדיוק איפה. כל צהריים אני ומיקי הלכנו לאכול בחדר אוכל של הקיבוץ.
שם, כל הקיבוץ נפגש ואוכל ביחד. פתאום, ראיתי שהרבה ילדים בגילי עובדים הכרתי את איתן,
יואב ועדי. קבענו להיפגש בשבת בבריכה. בשבתות הולכים לבריכה ונמצאים שם מהבוקר עד
הערב. הבריכה קצת ישנה אבל הכי כיפית בעולם. פגשתי הרבה חברים חדשים כולם בגיל שלי,
וכבר עובדים בכל העבודות בקיבוץ. איזה כיף להם, הם לא משלמים אף פעם לגלידה. הימים
עברו וגם ככה חופשת הקיץ עמדה להסתיים. כל-כך לא רציתי שהיא תיגמר. ואז היא נגמרה.
אמא ואבא באו לקחת אותי וחזרתי העירה אל ביתי. כל הדרך חזרה חשבתי על הקיץ שעברתי
איזה קיץ טוב זה היה הרבה יותר ממה שחשבתי! שנה הבא אני חייב לחזור לראות איך כל
הצמחים והפרחים ששתלתי צמחו!! כשהגענו הביתה ועליתי במדרגות ראיתי את השכנה.
-שלום אני ליאור ואת?
***
