אבל אני מבין טוב מאוד מה
מתרחש סביבי. כן. כל מה שקרה אתמול, לפני חודש וביום ההולדת האחרון שלי, רשום ומתויק
בתוך הראש שלי לפרטי פרטים. יש דברים שאני יודע, ויש כאלה שלא. מה שבטוח זה שאני חייב
להיות כל הזמן בתנועה. אם אפסיק לזוז, משהו רע יקרה. לא יודע מה, אבל אסור לעצור. כשאני
בבית, אף פעם איני לבד. אני יודע שהיא תמיד תהיה איתי ותטפל בי. היא יודעת מה טוב לי, איזו
פסטה אני הכי אוהב, כמה תרכיז לשים לי במיץ ענבים, ואיך לכסות אותי לפני השינה.
הדבר הכי חשוב הוא שהיא יודעת איך להרגיע אותי בלי שאסתבך ואחפש את המילים שיתארו
את התחושות המשונות שכובשות אותי פתאום. היא יודעת לדבר אלי באופן שנעים לי באוזן,
שלא שורט לי את הנשמה.
קולה עטוף הילה לבנה ובוהקת שמבדיל אותה מהכאוס והבלגן השוררים בין קירות הבית. אני
יודע להתמודד איתו, אבל הוא לא יודע להתמודד איתי. הוא בוחר להתעלם. אבל אני, אני לא יכול
להתעלם. אני רואה הכול. גם את הצעיפים שהיא מחליפה כל יום. הוא אף פעם לא שוהה איתי.
כלל לא מכיר אותי. אנחנו מתגוררים באותו בית כבר שבע שנים, וכאילו הולכים בין שני קווים
מקבילים שלעולם לא יפגשו, אך יחד עם זאת, חיים כמעט אותם חיים.
עמוק בתוכי ייחלתי שיגיע כבר הרגע בו נצטרך להתמודד זה עם זה. או נכון יותר, שהוא יתמודד
איתי.
ובכן, זה קרה. אחרי שהיא כיסתה אותי והשאירה אותי לבדי בתוך החושך, שמעתי את
קולה הענוג מרחוק מפלס דרכו אל ליבו של הכאוס בניסיון לרכך אותו ולמשות ממנו לרגע
קט את הטוב שייתכן ונחבא בו. אבל תקוותי;ה נגוזו כאשר הכאוס התפשט בכל רחבי הבית
וכרך את גלימתו השחורה על הכל, עד שההילה הלבנה של קולה דעכה ונעלמה בתוכה.
כשעלה האור בחוץ, כבה האור בעיניה, והיא הפכה לצללית שלובה ברקיע המטושטש
והאפל. היא לקחה את ידי בעדינות והרגשתי שלמרות שהיא נראתה שונה, התחושה הייתה
אותה התחושה. הבנתי כל מילה שאמרה. בדיוק אותן המילים ששמעתי אתמול במיטה.
חלף היום, לכאורה אותה שגרה, גינה, שירותים ולאחר כן ארוחה קטנה. אז זה קרה. הריח, המגע.
שום דבר לא היה מוכר. רציתי שהיא תהיה שם. תחושת מחנק צובטת שלא יכולתי לשלוט
בה זחלה באיטיות במעלה הגרון ללא שליטה. רציתי את השלווה, את ההילה. הדמעות זלגו
בלי הפסקה. ניסיתי ללכוד את מבטו, לתפוס את עיניו, אבל הוא סלד מכך וצעק עלי באטימות
שהייתה אופיינית לו . כך היה כל הערב. נשכבתי בכניסה לבית בתוך שלולית דמעותיי. ביקשתי
לשטוף איתן את הדרך אליו כדי שלא אצטרך להיכנס בין הצללים ושלא ייפול גם עלי החושך.
הכאוס לא ידע להתמודד עם כוחות הדומים לו בפראותם ובעוצמתם. הוא בחר לאסוף אותי
בגלימתו השחורה ולנעול אותי בחושך חדרי.
התעוררתי בבהלה שעון על הדלת. לא זיהיתי את המקום בו אני נמצא. תהיתי אם חלפה הסערה.
שפשפתי את עייני, ופתאום נגלתה לי הפתעה. צעיף משי רך ואדום הונח על יד הכרית הבודדה
במיטתי הקרה. אחזתי בצעיף, חשתי כל סיב ותפר בו. הנחתי אותו אל פני כדי להריח ולחוש את
החום והמגע שחסרו לי. עטפתי עצמי בצעיף והרגשתי כאילו היא פה לידי והיא זו שעוטפת אותי,
והכל חוזר להיות כמו קודם.
אחר כך פרשתי את הצעיף בין שתי ידי. הבטתי בו והצצתי מעבר למפתן החדר,
האם נסגרו או נרגעו זרועותיה של הגלימה האפלה. הכאוס נרדם על הספה. הבטתי בצעיף
ואמרתי לה בלב סליחה. אני עושה את זה בשבילה. כואב לה בגללי..
יצאתי מהחדר בצעדים חרישיים שלא לעורר את זעם האלים והתקרבתי לעברו של הכאוס.
אחזתי את הצעיף בין שתי ידי וכשהגעתי אליו כרכתי אותו בשארית כוחותיי סביב צווארו. זרועות
גלימת הכאוס שלו התנופפו בכל רחבי הבית וכמעט פגעו בי עד שלבסוף צנחו ואיבדו רוח חיים.
כל התוהו ובוהו התפזר סביבי על הרצפה.
לפתע נפתחה הדלת ודרכה ניבטה קרן אור שהאירה והחיתה את הבית מחדש.
