"בכל בוקר יש יותר פקקים מהבוקר שמלפניו"

אם פעם המטרה העיקרית שלי הייתה למצוא עבודה שאני אוהבת ללא קשר למרחק, כיום אני חושבת פעמיים לפני שאגש לראיון עבודה שנמצא באזור תל אביב או מחוץ לעיר שלי (פתח תקווה…)
הפקקים בשנים האחרונות נעשו בלתי נסבלים, במיוחד הודות לעבודת הרכבת הקלה .

מציאת עבודה זה לא דבר קל, כאשר השתחררתי מהצבא מצאתי מקום עבודה בלב דיזינגוף. מקום מדהים, עם משכורת ומנהלת טובה. החזקתי בעבודה הזו חודשיים וחצי!
הפקקים והתחבורה הציבורית שברו אותי,מצאתי את עצמי כל יום בדרכים שעתיים הלוך ושעתיים חזור. למרות כל ההטבות בתפקיד החלטתי שאני מתפטרת כי לא יכולתי לסבול את הדרך.
שאר העבודות שעבדתי היו בעיר שלי ופחות טובות אבל העדפתי להתפשר במשכורת ובתנאים מאשר לנסוע שעות בפקקים. למצוא מקומות עבודה בעיר לקח זמן וחודשים רבים הייתי מובטלת .
כשהיו מתקשרים לזמן אותי לראיונות קודם כל שאלתי איפה המשרה ופסלתי הרבה ראיונות בגלל מרחק מלווה בפקקים.

הייתי יוצאת מהעבודה בשעה 16:00 ומגיעה הביתה אחרי שעה וחצי בדרכים.

הייתי חסרת סבלנות לילדים, ופשוט נתתי להם לראות טלוויזיה העיקר שייתנו לי שקט ולא יטרידו אותי. אוכל הייתי מזמינה מבחוץ או מחממת אוכל מחמותי משבת".

אני לא היחידה שפסלה עבודה בגלל הפקקים , גם מישל,  אמא ל-3, גרה בפ"ת מצאה את עצמה מובטלת בגלל הפקקים. 10 שנים היא עבדה בחברה בדרום ת"א והגיעה להיות מנהלת. בשנתיים האחרונות הסבלנות לפקקים נגמרה והיא החליטה להתפטר. מאז שהיא בבית " יש לי יותר זמן וסבלנות לילדים. אני יושבת איתם על שיעורים, משחקת בגינה ומקדישה יותר זמן לעצמי ולמשפחה שלי".
מישל יושבת בבית כבר שישה חודשים ומחפשת עבודה בעיר שלה עם שעות שמקדימות את הפקקים 7:00-14:00. היא מעדיפה להתפשר על משכורת נמוכה אבל לא לחוות שוב את מה שהיה לה בעבודה הקודמת.
כשדיברתי עם מישל האם היא לחוצה למצוא עבודה היא ענתה לי שהרבה זמן לא היה לה את הרוגע שהיא נמצאת בו כיום: " הייתי יוצאת מהעבודה, שמה waze ומתפללת להגיע בזמן לקחת את הילדים מהצהרון.
הרבה פעמים הגעתי 10 דק' אחרי סגירת הצהרון והגננת חיכתה לי מחוץ לשער עם הילד בפנים זעופות וביקשה שאגיע בזמן בפעם הבאה.
היום כשאני מגיעה לקחת את הילדים ב 16:00 הם כ"כ שמחים שהם לא אחרונים".

כששאלתי למה היא לא עוברת לדירה ליד העבודה אם כ"כ טוב לה שם והיה לה קשה לעזוב : " העבודה מעולה אבל בניתי את החיים שלי בפ"ת, קניתי את הדירה ויש עליה משכנתא. כמובן שגם הילדים הם נק' חשיבה של לא לעזוב יש פה בתי ספר מעולים והחינוך ברמה גבוה . כל החברים של הילדים פה ואני לא רוצה לנתק אותם !".
מישל עשתה עליי את הרושם שנכון שהעבודה חשובה אבל יותר חשוב לה הילדים והמשפחה שלה, ושהיא בסוף תמצא את מה שהיא רוצה רק צריך זמן וסבלנות.

למרות הפקקים יש מי שזה לא מפריע לו ולא מהווה גורם לבטל עבודה בגלל פקקים. קוראים לו שליו, הוא בן 27, רווק, עובד בהילטון ת"א וגר בפ"ת. הוא למד מלונאות תוך כדי התואר ולמרות הפקקים הוא המשיך בעבודה כי הוא אוהב את זה. כיום הוא קובע את המשמרות שלו לפי תנועת הפקקים, אך יוצא לו לפחות פעמיים בשבוע לעמוד בהם .
" כשאני מתחיל משמרת ב 17:00 אני מעדיף להגיע באוטו כי זה לוקח לי 50 דק' בפקקים לת"א אבל כשאני יוצא ב 2:00 בלילה אין פקקים ואני מגיע הביתה בעשרים דקות". בימים שהמשמרת מתחילה ב9:00 ומסתיימת ב 17:00 אני מעדיף להגיע באוטובוס כי זה לוקח הרבה יותר זמן מאוטו וגם אני לוקח בחשבון את מחיר הדלק שהולך".
כששאלתי אותו למה הוא לא עובר לת"א, עכשיו כשהוא סיים את התואר ואין לו עוד מחויבויות הוא ענה: שטוב לו בבית אמא שלו מכבסת ומבשלת לו ושהוא מעדיף לחסוך כסף לדירה ולעבור לגור ביחד עם מישהי . גם הפקקים לא כ"כ מציקים לו הוא למד לחיות איתם ובאוטובוס הוא שומע מוזיקה להעביר את הזמן או שהוא נירדם במיוחד בבוקר.
משליו התרשמתי שהוא אוהב את העבודה שלו וכנראה זאת הסיבה שהוא מצליח לעבוד שם כבר 5 שנים ולא רוצה לעזוב לבית מלון יותר קרוב או למלון החדש שנפתח בפ"ת.
" שמעתי שעכשיו נפתח מלון בפ"ת ליד הקניון אבל כאן בהילטון אני כבר מרגיש שזהו הבית השני שלי, אני מכיר את הצוות והם מכירים אותי ועוד מעט יקדמו אותי . אם אני יעבור למלון בפ"ת אולי אני יהיה קרוב לבית אבל אני יתחיל שוב מלמטה, אף אחד לא מכיר אותי ויודע למה אני מסוגל . אולי בהמשך שהפקקים ממש יהיו בלתי נסבלים מבחינתי אני ישקול לעבור אבל כרגע ממש טוב לי בעבודה ומעריכים אותי. קח לי הרבה שנים עד שזה קרה ואני לא מוכן לוותר על זה בגלל הפקקים".
כשדיברתי עם תמר אייל,מנהלת משאבי אנוש ברשת שילב נוכחתי לדעת שכאשר היא מראיינת אנשים היא לא תיקח לעבודה אדם שהוא גר רחוק כי היא יודעת שבסוף הוא יעזוב והפקקים יכניעו אותו. " אם אדם גר בנתניה אני לא אקבל אותו לעבודה בראשון לציון כי אני יודעת שהוא לא יחזיק מעמד בפקקים, ראיתי את זה הרבה פעמים איך אנשים עוזבים את העבודה כי קשה להם עם הפקקים ".
מכל הסיפורים נשאלת השאלה מה אפשר לעשות עם הפקקים? איזה פתרונות אלטרנטיביים אפשר למצוא?
ישנם פתרונות שונים שאפשר להיעזר בהם כדוגמת, התחבורה השיתופית אבל צריך לזכור שהיא לא פותרת לבדה את בעיית הפקקים. נושא הגודש בכבישים הוא אתגר עצום הניצב לפתחה של הממשלה, שנזקיו למשק מוערכים במיליארדים רבים. הנה שלל פתרונות נוספים שאפשר ליישם:
הרבה אנשים גרים קרוב אחד לשני וחולקים מידי בוקר את איילון, צריך שאנשים שגרים קרוב אחד לשני יסעו ביחד באותו רכב למקום העבודה. ומי שיעלה על כבישים כמו איילון/ כביש 5 לא יהיה לבד באוטו אלא לפחות עם עוד נוסע . כמו כן, צריך לעשות נתיב מהיר שאוטו שיש לו 4-5 נוסעים יוכל לעלות לנתיב מהיר . דבר זה יכול לעודד אנשים לנסוע ביחד ולהפחית מן העומסים הכבדים.
צריך לעודד את הציבור להשתמש בתחבורה ציבורית ולהוריד את מחיר הנסיעה. כמו כן לעשות יותר זמינות של קוויים בשעות ובמקומות שאליהם מגיעים.

אז נכון שיש הרבה פקקים והם בכל מקום ובכל זמן! וכמובן שהם בלתי נסבלים לחלקנו. אבל אפשר לראות שיש להם חלק חשוב ומשמעותי במציאת עבודה והישארות בה. רובנו היינו שמחים לקום בבוקר ולצאת לעבודה בחיוך ובשמחה מבלי הידיעה שלך תדע כמה זמן תעמוד בפקק. כשאנחנו מגיעים לעבודה אחרי שעה/ שעתיים בבוקר בעומסי התנועה בכבישים אנחנו עצבניים, תוקפניים ופחות שמים לב לעבודה ולהתנהלות שלנו . בני כבודי המגיש של גלגלצ ציין הבוקר " בכל בוקר יש יותר פקקים מהבוקר שמלפניו" אז לא באמת משנה מתי ניצא כנראה תמיד ניתקע בפקק אם לא בהלוך אז בחזור וכנראה עדיף לחיות עם זה או פשוט לחכות למטרו שיגיע מתישהו, ועד אז לחפש עבודה קרובה לבית או להשלים עם הפקקים.