"יצא הצו להיזכר, אבל החובה להיזכר מוטלת עלי, ואנוכי הנני זוכר" כותב פייר נורה במאמרו "בין זיכרון להיסטוריה".
המאמר הזה, שפתח את סדנת האמנות, החזיר אותי אל ביתה של סבתי במושב, שם קיבלתי על עצמי את החובה לשמור ולשמר את זיכרונות משפחתנו.
בתחילת הדרך התקשיתי להבין מה הקשר בין העיסוק בזיכרון ובהיסטוריה לבין החוויות שעברנו: סדנת הסריגה בקוצ'ינטה, התערוכה של זויה צ'רקסקי, ההשתתפות במעגל הסריגה במוזיאון תל אביב לקראת תערוכתו של גיל יפמן "קיבוץ בוכנוולד".
אולם הקשר בין אמנות וזיכרון הדוק יותר ממה שנראה לעין.
לאחר התעמקות בחוויית הסדנה, הבנתי כי האנשים שפגשנו לאורך הדרך הם אלה שהוטל עליהם לזכור:
נשות קוצ'ינטה, מבקשות המקלט, הזיכרון נחרט בכל קמט בפניהן, בכל נים בידיהן. הן מעבירות זיכרון זה דרך מלאכת הכנת הסלים, רוקמות את עברן ותוהות על עתידן, במעין מעגל משותף של זיכרון.
זויה צ'רקסקי, בזכרונות מילדותה הסובייטית כמו כופה על הצופים את זיכרונותיה ואומרת לנו: 'זכרו איתי. זכרו כי הזיכרון שלי הוא שלי, אך הוא אינו שונה בהרבה מהזיכרון שלכם.'
במעגל הסריגה במוזיאון תל אביב לקראת התערוכה "קיבוץ בוכנוולד" הזיכרונות של כולנו הפכו למשהו ממשי, שיש בו מן הדומה ומן השונה.
הרי אין עין שנסרגת כקודמתה, ואין עיני דומה לעיני הסורגת לצדי. יחד העיניים שלנו יצרו עלים שנאספו יחד בפסל "גדר חיה".
זו תזכיר לנו לזכור: לזכור ולחשוב, לזכור ולפעול.
